קשה היה להישאר אדיש לפסק הדין לגבי הילדה סופיה - פעוטה בת שנתיים וחצי שנולדה מביצית של אישה שעברה טיפולי הפריה, והושתלה בטעות ברחמה של אם אחרת.
עזבו לרגע את המשפטיזציה - לכל אדם בעל רגש אנושי בסיסי קשה להבין איך קטנטונת בת שנתיים וחצי אמורה לגדול בטוב אחרי שיקרעו אותה מאמא ואבא, כי הגנטיקה הביולוגית שלה אמורה להיות חשובה יותר מהרחם שבו גדלה, ממי שהיא מכירה כהוריה האוהבים, ולמעשה מכל עולמה.
נקווה שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה, גם אם הסיפור המורכב בכל מקרה יהיה כרוך בהרבה כאבי לב. אבל הסיפור של סופיה הקטנטונת הוא מורכב בהרבה. כשפותחים את המניפה כולה, ספק אם טובת הילד באמת באה לידי ביטוי במסגרתו, או במקרה הזה - טובת הילדה.
מומחים שקראו את פסק הדין השבוע הביעו ביקורת לגבי טיב הנימוקים להחלטה, ובעיקר ספק גדול לגבי רמת הידע המשפטי במערכת בכל הקשור להפריה מלאכותית.
הרי ברור שמדובר בדיני נפשות של ממש, ואחת הבעיות המרכזיות של המשפט היא שהוא לא רץ בקצב שתואם את ההתפתחות הטכנולוגית המהירה. בעיות חדשות רבות לא מקבלות מענה משפטי, ולא רק בתחום המשפחה אלא גם בתחומים כמו בינה מלאכותית.
בנוסף, "טובת הילד" אינה עניין כללי שנכון לכל ילד באשר הוא, ושמטענו הגנטי לכאורה חשוב יותר מהרחם שבו הוא גדל. היא עניין של טובתו הייחודית והמורכבת של ילד ספציפי. אז האם הדיון בשיקולי טובתה האמיתית של סופיה אכן מוצה?
בנוסף, כמות הראיות בתיק אינה גדולה, והיא לא מצדיקה התנהלות ארוכה כל כך. דווקא במקרה הקיצוני והאכזרי הזה, שנגע בליבו של כל ישראלי שרק מתפלל שלא יקרה לו או לאהוביו מקרה טרגי דומה, ראוי לשאול אם הסחבת במערכת המשפט אינה פועלת נגד "טובת הילד". למה הדיון בתיק כזה נמשך שנה שלמה?
מערכת משפט מוצפת
הטיפול המסורבל במקרה של סופיה הוא תולדה של הרבה רעות חולות. הברורה מאליה היא הסחבת בבתי המשפט - אנחנו עדים לה גם בהתנהלות הבלתי נגמרת של משפט נתניהו.
אלה לא רק בקשות הדחייה שבאי כוחו מציגים, אלא מערכת פשוט לא יעילה. אנחנו כבר חמש שנים לתוך האירוע וכבר מזמן הייתה צריכה להתקבל הכרעה. כמה שנים אמור להימשך משפט של ראש ממשלה?
אבל הסחבת היא לא הבעיה היחידה. אחת הסיבות לסחבת היא הצפה של עורכי דין. ביפן גרים יותר מ-125 מיליון איש, אבל רשומים בה פחות עורכי דין מאשר בתל אביב. האם מישהו מנסה לנתב צעירים בתחילת דרכם לבחור במקצועות שיש בהם מחסור, במקום להזרים בכל שנה לשוק עוד עורכי דין שיגישו תביעות, ויעמיסו עוד יותר על המערכת, רק כי הם צריכים פרנסה?
המקרה של סופיה לא היה תלוי רק במערכת המשפט. הוא הצריך שיתוף פעולה עם מערכת הבריאות העמוסה בזמן מלחמה, עם מערכת הרווחה ועובדים סוציאליים תשושים, ועם פסיכולוגים שמאז 7 באוקטובר קורסים מרוב עבודה.
רק אתמול פורסם דוח ועדת בדיקה של משרד הבריאות שחקר אירועים חריגים במעבדת ההפריה של אסותא רמת החייל ב-2023. כל אחת מהמערכות האלו סובלת מעומס חריג ומחוסר תקציב, ואין להן הרבה משאבים להתעסק בילדה כמו סופיה.
בנוסף, מה אנחנו יודעים על השופט לענייני משפחה עובד אליאס, שנתן את פסק הדין בבית משפט השלום בראשל"צ? ייתכן שהוא שופט נפלא, אבל כבר שנים שמערכת המשפט מהווה כלי ניגוח פוליטי. הקרב מתחולל סביב תהליך המינוי, אבל בשיח אין הרבה מקום לאיכות המקצועית של השופטים, כי כל מה שמעניין הוא האם השופט הוא "ימני" או "שמאלני".
נוכח כל השאלות האלו, לא נראה שיש אפילו אזרח ישראלי אחד (מלבד אולי האזרח יריב לוין) שהרוויח משהו מהתנהלות משרד המשפטים בשנתיים האחרונות. מרוב כוונות ל"רפורמה" ובניית תיק נגד היועמ"שית, בסוף הרעות החולות שהאזרחים משלמים עליהן את המחיר - פשוט לא מטופלות. סופיה היא רק בת שנתיים וחצי, ילדה שכולנו אמורים לשמור עליה. אבל איך שומרים על ילדים במערכת שמתנהלת ככה?
פנטזיות מתפוצצות
אנחנו עוברים במהירות ממשבר למשבר, ובקושי יש זמן להשתהות על פעוטה קטנה שכל חייה מונחים על הכף, ועל ההבנה שהיא עוד קורבן של מערכת פוליטית־שלטונית שפשוט הפסיקה לשרת את האזרח הקטן.
גם תושבי הצפון זעמו השבוע על ההבטחות המופרכות ל"חיסול חיזבאללה" ול"ניצחון מוחלט", כשבסוף הביאו להם עוד הסדרה. הם בסך הכל עוד קורבנות של אישים פוליטיים שכל עיסוקם הוא הונאת תודעה.
הונאת תודעה היא רטוריקה שמי שמשתמש בה יודע שאין לה שום בסיס, והוא בכל זאת מוכר אותה לאיזשהו אלקטורט, רק כדי להיות בשלטון. זה נכון לגבי מערכת המשפט וסופיה, כי הבעיה האמיתית של האזרח היא לא "רפורמה" אלא סחבת וסיאוב במשרדי הממשלה.
זה נכון גם לגבי ההסדרה בצפון. הרי כל מי שנמצא בשלטון יודע שאחרי 14 חודשים ישראל אינה יכולה להמשיך את הלחימה. אין לנו אשראי בינלאומי, תחמושת או חיילים חדשים. ההתלהמות של "ללכת עד הסוף" ו"לכבוש" היא בועות סבון. כל מי שהפריח אותן יודע שצריך לאפשר הסדרה מהסיבה הפשוטה שאין לנו באמת ברירה.
ועדיין, ההבטחות ההזויות ממשיכות לזרום. השבוע, שר התקשורת היה פעיל במיוחד: הוא גם קידם סגירה של התאגיד, וגם אסף חתימות במטרה להדיח את היועמ"שית.
הכל "לטובת הציבור" כמובן, לא לטובת הכוח הפוליטי האישי שלו, חלילה. אבל מתחת ללהג הפופוליסטי, נחטפנו על ידי מערכת שבכל פעם מוכרת לציבור פנטזיה שאמורה לפתור לו כבמטה קסם את כל הבעיות, כשבסוף - הפנטזיות תמיד פוגשות את המציאות ומתפוצצות.
המציאות הבעייתית שקיימת מתחת לרעש הזה - פשוט לא מטופלת. מה קורה עם המחסור בעובדים סוציאליים ובפסיכולוגים נוכח כל מקרי הטראומה החדשים? עם הסחבת של מערכת המשפט? עם המחסור ברופאים? עם מערכת חינוך מקרטעת ורבבות תלמידים שלא הצליחו ללמוד בין כל האזעקות?
בממשלה רוצים שליטה בוועדה לבחירת שופטים כדי להשיג עוד כוח. חברי כנסת רוצים חוקי חסינות לעצמם כדי שיוכלו לטנף באופן עוד יותר פרוע. שרים מתמחים במינוי אנשי שלומם.
מולם עומדת אופוזיציה לאה, שחזרה לאסטרטגיה הכושלת של שברי מפלגות שמתחרות זו בזו, במקום להתאחד וליצור מפלגה שתהווה סוף־סוף אלטרנטיבה שלטונית יציבה. למה שלא יתחרו זה בזה בפריימריז ויקבלו החלטה מי המוביל, ואז ישתפו פעולה כדי לקדם יחד אלטרנטיבה ראויה?
כרגע, בתוך כל האגו שמכוון את החלטות המערכת שאמורה לנהל את חיינו, מי בכלל רואה אותנו. בסוף, ההתנהלות של המערכת הפוליטית כולה היא מושחתת ואינה רואה את טובתו של האזרח, בין שהוא ילד ובין שמבוגר. וזה כולל את טובתה של הפעוטה סופיה, למרבה הצער.