השבוע עברה בכנסת חקיקה בקריאה טרומית, שמאיימת לסגור את תאגיד השידור הציבורי המזוהה כל כך עם שלוש המילים "קול ישראל מירושלים" כבר שנות דור.
קול נוסף מירושלים, שחתם השבוע על הסכם הסדרה עם ארגון טרור, מאיים באותו הקול על מוסד תקשורתי שהיה לעמוד האש לפני הדמוקרטיה הישראלית הצעירה. הערוץ הראשון, כי לא היה אחד לפניו, הפך ברפורמה מוצלחת שהוביל שר תקשורת ליכודי מוכשר (שלימים נדחק אל מחוץ למשחק לאחר קדנציה כשגריר ישראל לאו"ם) לקול בוגר, שעכשיו הולך ודומם.
הסדרה היא מונח לשוני המתאר הכשרה של משהו למסגרת חוקית, שלא יוכלו לבוא אליו יותר בטענות, כמו מבנה לא חוקי או שטח, כמו הליך או נוהל שהיה נהוג אך לא מוסדר בחוק. בדיוק ההפך מתאגיד השידור הציבורי, שמוסדר בחוק, היה ועדיין נוכח בכל בית ומכיל את הכל – מהפקות מקור, דרך חדשות, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, ועד לסרט הערבי, למי שזוכר, שהיה מוקרן בשישי אחר הצהריים וכולנו צפינו בו.
כמו ערוץ ה־BBC הבריטי, ששמו הוא ראשי תיבות של השידור הציבורי בבריטניה, כך בחרו לעמיתו הישראלי את המילה "כאן", המבטאת יותר מכל את מה שהוא, שזה כל מה שיש כאן. זה שנים שהתאגיד כבר אינו ערוץ מיושן בסטנדרטים הסתדרותיים של מפא"י, אלא גוף תקשורת איכותי ומתקדם, המכיל חבורה איכותית של אנשים מגוונים העושים את תפקידם נאמנה, ולא קל להם. עם כתבים נאמנים ומקצועיים ותכנים מעניינים וחדשים, לצד זיכרונות עבר מתוקים. בלי הרבה הפסקות - וכשיש, אז קצרות.
אבל הסיפור הוא לא תאגיד השידור הציבורי, והוא גם לא סיפור פוליטי באופן ישיר, אלא תולדה של דפוס חשיבה שלטוני המאיים לנכס לעצמו אחיזה בכל מה שרק ניתן. אל תלכו רחוק, קחו את נבחרת הדירקטורים, את המועצה לבחירת הרבנים הראשיים, את חוק הדיינים, והרשימה עוד ארוכה.
לשדר זה חשוב מאוד, יגידו לנו, אבל מה משדרים חשוב יותר, והכי חשוב מי יחליט מה משדרים, לכולנו. מי שטורח להבין את המילה המשונה "הסדרה", כדאי שיתעכב על המילים: "תאגיד", שהוא גוף משפטי הפועל לפי חוק, "שידור", שהוא דבר רצוי, ו"ציבורי". כן, ציבורי, כזה שמשקף את כלל הציבור, לא נבחריו.
יש בדיחה חצי מצחיקה על גופים צבאיים ותיקים - שאם ייסגרו לכמה חודשים מסיבה לא ברורה, אף אחד לא ישים לב. גם אם ייסגר התאגיד, ומהסיבה הכי מוצדקת בעיני מי שרוצה לסגור אותו, זה לא יהיה הסוף. בהמשך יהיה עיתון שאין לשתף עימו פעולה, אתר שכדאי לתקוף, משום שאינו מפרגן מספיק, וזה לא ייגמר שם. מן העבר השני ממתינה תמונת הראי, והיא ערוצים שאין צורך לסגור ועיתונים שכדאי לשתף עימם פעולה. עם חזק עושה שלום, ונבחריו לא חוששים מביקורת.
ללמוד מההיסטוריה
מהרגע שבו הטור נכתב ועד שהוא נקרא יעברו מים בנהר המציאות הישראלית, אבל צבעם של המים מטריד. זו אינה השקפה פוליטית, כי לא הכל כזה, זו אינה דעה ולא מחנה, זה רגע שכדאי להתעכב עליו, ממש. כי קשה לחבר את כל החלקים הכי קטנים לכאורה בפאזל, בטח תוך כדי מלחמה. גם סדרי הגודל חשובים, ולמי באמת יש כוח להתעסק בתאגיד השידור הציבורי כאשר לוחמינו, גם לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, עדיין חשים את בוץ הלבנון. אבל כל החלקים מרכיבים תמונה גדולה, ואם לעיתים זה נראה לכם לא סביר, בואו נדבר על סבירות.
העיסוק בתקשורת מובן והיה תמיד, וגם זו משתנה לנגד עינינו וסופגת ביקורת מוצדקת ומתמודדת. תקשורת שיש ניסיון לשלוט בה בחסות החוק היא בדיוק ההפך ממה שאנו מצפים ממנה – להיות חופשית ונושכת, מאוזנת ומקצועית. לא לדברר או לסנגר באופן אוטומטי, אלא לבדוק ולאפשר לומר גם מה שלא נוח לשמוע, בוודאי שגם בתאגיד השידור הציבורי, שמקורו בציבור, כל הציבור כולו. ועכשיו אימת הסגירה וקלות העיסוק בה יכניסו את התאגיד היקר הזה למגננה, יטילו על עובדיו אימה בלתי מוצדקת, וכאילו כלום לא קרה, אין פוצה פה ומצפצף. אמרנו אופוזיציה? אז אמרנו. אין כזאת.
אז את ההסכם שהיינו צריכים לעשות מזמן בדרום מול ארגון טרור מוכה על מנת להשיב חטופים, המרנו השבוע בהסדרה מהירה מול ארגון טרור בצפון שרחוק מלהיות מורתע, ובמקום לעודד ביקורת תקשורתית בדמות תאגיד ציבורי, אנחנו מאיימים להשתלט עליו. בשניהם המחירים עלולים להיות גבוהים, והנזק ימשיך איתנו עוד שנים רבות, אולי בלי יכולת אמיתית לתקן או לפחות לשפר קצת.
זה צריך בהחלט להדיר שינה מעיני כל מי שקורא את המילים האלו. אז יהיו פסימיים שיגידו שלא כדאי לראות רק שחור, ולעומתם יתייצבו האופטימיים ויגידו שהמצב בכלל לא כל כך גרוע ואולי יש פה נס. אני מציע לנו פשוט להיות ריאליים, ללמוד קצת היסטוריה של מקומות אחרים, וזה לא נגמר טוב.
מצלמות גדולות מתחלפות בטלפונים סלולריים חדישים, וכתבים נולדים בטיקטוק בכל יום מחדש, אבל תקשורת היא ערך מסורתי, ואנחנו לא רוצים שהיא תשתנה חדשות לבקרים. היא מקצוע חשוב, ויותר מכך – כלי דמוקרטי בסיסי כמו שמן סיכה בין הרשויות השונות. לתאגיד ציבורי יש כאן חשיבות רבה, אפילו מכרעת, והקלות שבה מתגרים בו בירושלים מחלישה את קול ישראל, ובסוף גם את הקול שלנו.
מי שרוצה להשתלט על ערוץ תקשורת ציבורי מעוניין למעשה להשתלט על הציבור. מילים חמורות, אולם המעשה חמור עוד יותר, והצלחתו הרסנית לאורך זמן. כי מדינה חזקה מעודדת ביקורת, מדינה יזמית לא סוגרת גופים אלא פותחת. אפשר לייעל תאגידים, כמו שעשינו ממש לא מזמן, אך לא ניתן לייעל את התכנים שהם מוציאים, קודם כל - משום שהם מופלאים, ושנית - כי זה לא לייעל, אלא לסנדל.
אז אם צחקתם על הרייטינג שלו, תתעוררו, זה הרייטינג שלנו. אם צחקתם על האפרוריות, גם היא לגמרי שלנו, כי אנחנו הציבור, ואנחנו זכאים לתאגיד שישדר ויגיד. חובתנו להגן עליו ולשפר אותו, בטח שלא לוותר עליו, כי לא הכל צריך להיות פרטי, לא הכל מסחרי. שליטה ושלטון הן הגדרות שונות, כמו הסכם והסדרה.
קול ישראל מירושלים צריך לומר בפה מלא ובצורה ברורה, כי האיום על תאגיד השידור הציבורי כמוהו כאיום על החברה כולה. היום זה ערוץ אחד, ומחר עיתון שני. מה שחשוב נמצא מתחת לאף, ממש כאן.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]