ההחלטה של בנימין נתניהו לחתור להסכם הפסקת אש עם חיזבאללה עוררה התנגדויות מימין ומשמאל. לא היה ברור מדוע ישראל, שביכולתה להעמיק את הישגיה הצבאיים בחזית הצפונית, בחרה לעצור דווקא עכשיו. דווקא בנקודה הזאת, כשאנחנו כל כך קרובים להישגים משמעותיים בלבנון.
השיקול פה לא היה שיקול ביטחוני בשום צורה, אלא פוליטי. למעשה, נתניהו הקריב את הצפון כדי להרוויח את הדרום – ובעיקר את התמיכה האמריקאית.
הלחץ של ארה"ב להסדרה בחזית הצפונית גבר מדי יום, ונתניהו הבין כי עמידה נוקשה מול הדרישות הללו עלולה לפגוע במעמדה האסטרטגי של ישראל. הוא היה חייב לתת לאמריקאים סוכרייה.
הפסקת האש משדרת מסר של שיתוף פעולה, שמחזק את הברית עם הממשל האמריקאי ואת הגיבוי שהוא מספק לישראל, ובעיקר מחזיר לארה"ב את מעמדה כזו ש"מסדרת את העניינים" במזה"ת.
נתניהו, אף שלעיתים זה לא ניכר, מבין היטב את חשיבות התמיכה האמריקאית, בייחוד במערכה בעזה. אחרי שנה של לחימה ללא הכרעה מלאה, הוא זקוק ללגיטימציה בינלאומית להמשך הפעילות שם, ולשם כך היה עליו להציג מהלך חיובי בזירה אחרת. ההסכם בצפון עונה על צורך זה בדיוק.
אבל מעבר לכך, יש כאן ממד פוליטי עמוק יותר: ההסכם בצפון נחתם דווקא בתקופה שבה דונלד טראמפ שב לזירה הפוליטית. בעיני נתניהו, הצלחות אמריקאיות במזרח התיכון תחת טראמפ ישרתו לא רק את האינטרסים הישראליים, אלא גם את מעמדו הפוליטי של טראמפ מול הדמוקרטים.
נתניהו יוכל אז לטעון: "עם טראמפ אני יכול לעבוד, ההצלחות שלנו מוכיחות זאת". בכך יחודד הקונטרסט בין טראמפ לג'ו ביידן, ויחליש את הטענה שישראל היא שגורמת ליחסים עם ארה"ב להתערער.
נתניהו אינו מסתכל רק על ההווה, אלא גם על העתיד הקרוב. שובו של טראמפ לבית הלבן בעוד פחות מחודשיים פותח עבורו אופק חדש, שבו הוא רואה את עצמו כשותף מרכזי ליצירת סדר חדש במזרח התיכון.
בהסכם הזה, נתניהו שולח מסר שאינו מיועד רק לממשל האמריקאי, אלא גם לבעלות ברית נוספות בזירה הבינלאומית. ישראל, כך על פי הנרטיב שהוא מעצב, יודעת לפעול באחריות ובשיתוף פעולה. המסגור הזה חשוב במיוחד על רקע השאיפות שלו ליצירת בריתות אזוריות חדשות, למשל עם סעודיה ומדינות אחרות במפרץ.
בזירה המקומית, ההסכם בצפון נתפס כוויתור, אבל נתניהו יודע שמבחינה פוליטית זו הדרך היחידה להמשיך לפעול בעזה. ההתנגדות המשמעותית ביותר לפסק זמן בעזה מגיעה מאיתמר בן גביר, אבל למעשה הכל מוסדר מאחורי הקלעים.
נתניהו הבין שבן גביר יהיה מוכן להתפשר בצפון – זירה פחות טעונה עבורו פוליטית ורגשית – אך לא בדרום, היכן שהלחימה נתפסת כמבחן מרכזי לעוצמה הישראלית. לכן, ההסכם בצפון הוא סוג של פשרה כשההיגיון פשוט – הקרבת הצפון מעניקה לו את מרחב התמרון הנדרש בעזה.
בנאומו, נתניהו כמו שרק נתניהו יודע, הציג את ההסכם כהישג אסטרטגי. הוא הדגיש את העוצמה הישראלית, אבל נמנע מלהיכנס לפרטים כדי לא לערער את הנרטיב הזה. ראש הממשלה לא התמקד בתנאי ההסכם עצמו אלא בהישגים של ישראל – הרס התשתיות של חיזבאללה, חיסול בכיריו והשבת הרתעה משמעותית. בכך הוא עיצב את הנרטיב סביב הפסקת האש כצעד מתוך עוצמה, ולא מתוך אילוץ.
כל עצירה דרמטית, כל מעבר בטון הדיבור, נועדו להדגיש את המסר המרכזי: ישראל היא הצד המנצח, וההסכם הוא עוד שלב במערכה, שהיא רחבה הרבה יותר מצפון או דרום. הוא חזר פעמים רבות על כך שישראל "החזירה את חיזבאללה עשרות שנים אחורה".
המשפט הזה, שנשמע דרמטי, נועד להותיר רושם של ניצחון מוחלט – גם אם המציאות מורכבת יותר. חיזבאללה אולי ספג מכה, אבל ההיסטוריה מלמדת כי ארגון כזה יודע לשקם את כוחו במהירות.
נתניהו, כאמור, ניסה להעביר את המסר שהסכם הפסקת האש בצפון אינו צעד שנעשה מתוך חולשה או אילוץ, אלא מהלך מתוכנן היטב שהניב הישג. אבל בפועל מדובר בפשרה שמטרתה לקדם אינטרסים מורכבים יותר.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]