כל מלחמה סופה שתסתיים", כך פותח סמואל הנטינגטון את הפרק על "עצירתן של מלחמות קו שבר" בספרו החשוב, שקצת יצא מהאופנה, "התנגשות הציביליזציות". כל מלחמה סופה שתסתיים – ואז באה גם הסתייגות. "זאת האמרה העממית". משמע, היא לא תמיד נכונה. "מלחמות קו שבר", הוא כותב, "הן מקוטעות. סכסוכי קו שבר הם אינסופיים".
על פי ההגדרה של הנטינגטון, הסכסוך של ישראל עם הציר השיעי הרדיקלי, כולל חיזבאללה, הוא בלי ספק סכסוך מהסוג שהוא מכנה "קו שבר". על קו הגבול בין שתי ציביליזציות. זה אומר שהפסקת האש שסוכמה השבוע היא בסך הכל קיטוע – פסק זמן בסכסוך אינסופי.
אינסופי? גם לזה יש להנטינגטון סייג. אינסופי - אלא אם אחד הצדדים מכריע את השני עד אובדן מוחלט. יש לא מעט ישראלים שהיו רוצים בתוצאה כזאת מול חיזבאללה. בשלישי בערב, רק שליש מהישראלים כבר החליטו שהם תומכים בהסכם. רובם הבינו שלא הייתה הכרעה (50% לפי סקר חדשות 12). לא בטוח שיש בכוחה של ישראל להגיע לתוצאה של הכרעה. ולא בטוח שזה הזמן הנכון לבדוק את האפשרות להגיע לתוצאה כזאת. ולא בטוח שאותם ישראלים נחרצים היו ממשיכים להחזיק בנחרצותם, לו היו מבינים את המחיר הכרוך בהשגת תוצאה כזאת.
היה מעניין להביט בהם בימים האחרונים – בישראלים האלה – מזהים את ההסכם המתקרב, את חולשותיו, את ההכרח להתאים ציפיות מוגזמות למציאות אפרורית. הפוליטיקאים, כמו בלרינות, מתורגלים היטב בסיבוב על המקום, על קצות האצבעות. יום אחד הם אומרים "פירוק מנשקם", יום למחרת הם אומרים "הסכם מצוין". ובלי להסמיק. העלו בראשכם את דמותו של ישראל כ"ץ. אתם חושבים שבכלל נותרה לו יכולת ביולוגית להסמיק?
ההסכם טוב?
מה אתם חושבים על ההסדר? שיעורם של אלה שאמרו השבוע "לא יודעים" מלמד עד כמה קשה לגבש עמדה עדכנית. אז ננסה תשובה על שאלה מעניינת יותר: מה חשבתם לפני שבועיים על ההסדר המסתמן בלבנון? מה שחשבתם זה שההסדר לא טוב. מה שחשבתם זה שההסדר אינו התוצאה הרצויה בעיניכם. וכשאני אומר "חשבתם", אני כמובן לא מתכוון לכולכם, אלא לרובכם.
לפני שבועיים הוצגו שלוש אפשרויות במסגרת הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי. אפשרות ראשונה: פירוק ארגון חיזבאללה מנשקו או סילוקו לגמרי מלבנון. קרוב לשליש מהישראלים, 31%, אמרו שזאת "העמדה הכי קרובה" לשלהם, "למה שצריך לקרות בסוף המלחמה בלבנון". אפשרות שנייה: "שמירה על נוכחות ביטחונית ישראלית בתוך שטח לבנון, שתרחיק את חיזבאללה מגבול הצפון". קרוב לחמישית (18%) בחרו באפשרות הזאת.
אפשרות שלישית היא זאת שדומה למה שיש בהסכם שישראל מקבלת: "הסדר מדיני שירחיק את חיזבאללה מגבול הצפון ללא נוכחות ישראלית בשטח לבנון". זאת האפשרות שזכתה לתמיכה הכי משמעותית, אבל לא לרוב. 43% בחרו בה. עוד 9% אמרו שאינם יודעים, או שאף אחת מהאפשרויות לא נראית להם. משמע – מקרב "בעלי הדעה" כמעט מחצית בחרו בהסדר המדיני (כ־47%), יותר ממחצית לא בחרו בו (כ־53%).
הפילוח על פי עמדה אידיאולוגית והצבעה תמיד מרתק. כי לפני שבועיים – באופן כללי – רוב תומכי המרכז והשמאל היו בעד ההסדר המדיני. אלה מהם שאומרים לפתע שזה הסדר לא טוב, חשודים באמירה פוליטית שלא מתכתבת עם עמדתם האמיתית.
אותה בחינה אפשר להעביר גם את בוחרי הימין. לפני שבועיים רובם הגדול אמרו "לא" להסכם ו"כן" לפירוק חיזבאללה או שמירה על כוח של צה"ל בתוך לבנון. אם ישנו לפתע את דעתם (בסקר של שלישי בערב, 45% מהם עוד התנגדו, ורק 20% היו בעד), יהיה מותר לחשוד שאין להם עמדה מוצקה כמו שיש להם סנטימנט של נאמנות פוליטית למה שמחליטה הממשלה. בסקר לפני שבועיים 52% מהישראלים שמגדירים את עצמם "ימין" בחרו באפשרות של "פירוק ארגון חיזבאללה מנשקו או סילוקו לגמרי מלבנון". תחשבו מה שתחשבו על ההסכם – הוא בוודאי לא קרוב ולא מתקרב למטרה כזאת. כלומר, נתניהו שוב לימד את בוחריו שיעור בריאליה פוליטית.
קנאת טראמפ
ניתן לזה את השם: "קנאת טראמפ". זה שם שמרמז על תופעה פסיכו־פוליטית. נדמה לי שאפשר לזהות את סימניה בכל מקום שיש בו ישראלים שרואים בניצחון של דונלד טראמפ, במהפכה המתוכננת של טראמפ, מפת דרכים שמתאימה גם לישראל. אלה ישראלים שהקדימו את טראמפ כאשר השיגו ניצחון של גוש הימין, ללא צורך בקואליציות מייגעות עם קבוצות אחרות. אלה ישראלים שמביטים ביותר משמץ של התפעלות בפעולות הלא מרוסנות של טראמפ באמריקה. גם הם ניסו, ונכשלו, בימי הרפורמה המשפטית. היה אפשר לחשוב שניסו יותר מדי, קפצו רחוק מדי, הגזימו. אבל אפשר לחשוב גם אחרת: שניסו פחות מדי, העזו פחות מדי. הניצחון של טראמפ, התעוזה שלו בימים האלה, נותנים לחלקם סיבה לעבור מהסברה הראשונה לשנייה.
אפשר ללעוג לטענות מימין שהמערכות מושחתות, אפשר להילחם בהן, אפשר להיבהל מהן, אפשר להניח שמדובר בטענות של ציניקנים שרק רוצים עוד כוח, אפשר גם להניח שמדובר בטענות אמת של מי שמרגישים שניטל מהם הכוח. כל זה לא נוגע לשאלה אם מתפתחת בישראל "קנאת טראמפ". כי ברור שגם בישראל יש מי שמרגישים בדיוק כמו הבוחרים של טראמפ, וברור שגם בישראל יש מנהיגים שסבורים שצריך לנקות את האורוות, וברור שגם בישראל מתפתח הלך רוח של שבירת כלים. של נכונות ללכת רחוק מאוד בניסיון לערער את מוסדות המדינה המסורתיים. אפשר לעשות זאת באמצעים של חקיקה ונטילת סמכויות, אפשר לעשות זאת באמצעים של ערעור על הלגיטימיות של החלטות מוסדיות וסירוב להתנהל על פיהן, אפשר גם באמצעים פרסונליים – הצבה של אישים חדשים, מערערי מסורת, בתפקידי מפתח.
טראמפ רוצה מהפכות. הוא שכנע את הבוחרים, וגם את עצמו, שיש צורך בטלטלה גדולה – ואצה לו הדרך, כי בעוד ארבע שנים ייגמר הזמן. ואין לו עכבות. או לפחות לא עכבות שאפשר להבחין בהן. נכון, המועמד שלו לשר המשפטים נאלץ לפרוש, כי התברר שהסנאט יתקשה לאשר אותו. אבל זה לא מה שיעצור את הנשיא. בסופו של דבר יהיה לו קבינט של מהפכנים. קבינט שלא היה כמותו באמריקה מעולם. קבינט שאם יצליח במשימה שלו – והמוסדות האמריקאיים הם כאמור גדולים ומסורבלים, ולא קל לשנות אותם מהיסוד – יחולל מהפכה באגפים רבים של הממשל האמריקאי.
האין־עכבות הזה מעורר בשבועות האחרונים את קנאתם של מנהיגים בקואליציה. זה הרקע לשובם של רעיונות הרפורמה המשפטית. זה הרקע לאמירות שאפשר לשמוע על התעלמות מקולות המחאה, התעלמות מסכנות הפילוג, התעלמות מהמחיר החברתי של מהלכים מעוררי מחלוקת. זה הרקע לתחושה של ציבור גדול שאפשר לממש את הרוב בכנסת כדי להניע מהלכים רדיקליים. הם רואים איך טראמפ מממש מנדט ציבורי – וגם הם רוצים כך. הם רואים איך טראמפ מתעלם מזעקות התקשורת, מחרדת היריבים הפוליטיים, מעיקום האף של האליטות – וגם הם רוצים כך.
זו קנאת טראמפ. תסמונת שיש איתה סכנות גדולות. קודם כל, משום שכלל לא בטוח שמה שטראמפ עושה יוביל לתוצאות טובות. אפילו מי שתומך במהלכיו לא יכול לדעת שמה שהוא עושה יוביל לתוצאות טובות. זה הימור. ומכאן, שצריך לחשוב מה קורה אם ההימור מצליח, וגם מה קורה אם ההימור לא מצליח. התשובה היא, במקרה של אמריקה, לא הרבה. אמריקה היא מעצמה גדולה, עם יכולת ספיגה, עם חגורת שומן, עם משאבים של אימפריה. אם ההימור של טראמפ לא יעלה יפה, יהיו לה כמה שנים קצת פחות טובות, כאוטיות, אולי מזיקות, אבל סכנת קיום לא תהיה.
ישראל איננה אמריקה, ולכן – בלי קשר לשאלות של מהות – בלי קשר לשאלה אם אתם בעד או נגד שינוי מעמד היועצת המשפטית לממשלה – קנאת טראמפ מסוכנת לה. כמו שמוטב שישראל תזכור שאיננה מעצמת־על שכוחה הצבאי אינסופי, ותנהל את משאביה על פי הגודל הריאלי של צבאה וכלכלתה, כך מוטב שישראל תזכור שאיננה מעצמת־על, ותנהל את משאביה החברתיים והפוליטיים על פי המצב הריאלי של חברתה ואזרחיה.
ובמילים אחרות, בנימין נתניהו לא יכול להיות טראמפ, לא משום שהוא פחות חכם ומוכשר מטראמפ (הוא יותר חכם ממנו), אלא משום שטראמפ פועל באמריקה, ואילו נתניהו פועל בישראל. זו זירה אחרת, אלה תנאים אחרים, שמחייבים ניהול סיכונים אחר. הברוטליות שטראמפ יכול להרשות לעצמו בזירה האמריקאית, בלי לחשוש מהתרסקות, היא דבר שהקואליציה לא יכולה להרשות לעצמה, אלא אם היא מוכנה להסתכן בהתרסקות. לא של הקואליציה – של מדינת ישראל. ממילא, "קנאת טראמפ" היא תסמונת בעייתית, לא משום שהיא מעידה על בעיה של אידיאולוגיה – אלא משום שהיא מעידה על בעיה של מגלומניה.
מכונת הציד
צפו בסרטון ההוא של נתניהו. כבר עבר שבוע, והוא לא קצר, אבל צריך לצפות בו. בעיניי, אין מנוס מלתת לו את הכותרת: ראש ממשלת ישראל הכריז מלחמה נגד מדינת ישראל.
"נגד המדינה" – לא חלילה במובן שנתניהו מתנגד לקיומה של המדינה, או שהוא רוצה לפגוע בשלומם של אזרחי המדינה. "נגד המדינה" במובן של מוסדות המדינה. למה שאנחנו מכנים "מדינה" יש כל מיני רבדים. רובם בדמיון שלנו. יש בה חברה, יש בה נופים, יש לה דגל, המנון, יש לה מסורת ותרבות, יש לה שטח ומטבע. ויש לה מוסדות. הם מי שאחראים למעשה הקונקרטי, שהופך אוסף של דמיונות ורגשות לדבר מסודר שאפשר לקרוא לו "מדינה". מדינה ללא מוסדות אינה מדינה. מדינה שנלחמת במוסדותיה היא מדינה שנלחמת בעצמה. מדינה שראש הממשלה שלה נלחם במוסדותיה היא מדינה בבעיה חמורה. משמע – אנחנו מדינה בבעיה חמורה.
וזה נכון גם אם אתם סבורים שטענותיו של בנימין נתניהו נגד מוסדות המדינה הן טענות צודקות, וגם אם אתם סבורים שאינן טענות צודקות. במאמר הזה אני נמנע במכוון מעיסוק מפורט בשאלה אם הטענות של נתניהו הן טענות צודקות, כפי שחושבים כנראה רבים מתומכיו, או טענות לא צודקות, כפי שחושב כנראה רוב הציבור. אני נמנע מעיסוק בשאלה הזאת, כי בעיניי הוא לא מרכז האירוע. מרכזו הוא שראש מדינה הכריז מלחמה נגד המדינה.
נתניהו נזהר מלנקוב בשמם של המוסדות שהוא מתכוון אליהם כאשר דיבר על "מכונת הציד". זה הביטוי שנקט, וזה ביטוי קשה מאוד. "מכונת הציד". יש מכונה – והיא יוצאת לצוד. את מי? את ראש הממשלה ואת תומכיו. שהם חלק גדול מהציבור. כיוון שנתניהו דיבר על אירוע ספציפי, שידוע כיצד התנהל ועל ידי מי, קל לזהות את מרכיבי המכונה הזאת. צה"ל הוא שביקש לחקור את הדלפת המסמך הסודי של חמאס. השב"כ הוא שחקר. המערכת המשפטית היא שניהלה את הדיון בבתי המשפט והגישה כתבי אישום. גם המשטרה הייתה מעורבת. הנה – זו מכונת הציד.
המוסדות שלכאורה מגינים על ישראל, המופקדים על ביטחון החוץ והפנים, הם מכונת הציד. מי שנדמה לכם ששומר עליכם, למעשה מכוון אליכם את נשק הציד שלו. זו טענה – אם להשתמש בביטוי שראש הממשלה השתמש בו מסיבה אחרת – מזעזעת.
השיח הציבורי שבא בעקבות פרסום הסרטון עסק פחות בהתפתחות הדרמטית הזאת, ויותר בשאלות המשנה שמטרתן להכריע אם הטענות של נתניהו נכונות או לא נכונות. האם ההשוואה של חקירת ההדלפה הזאת להימנעות מחקירת הדלפות אחרות היא השוואה תקפה? האם המעצר של אלי פלדשטיין היה ארוך מדי לנוכח נסיבות המקרה? האם מישהו מונע מידע מראש הממשלה? האם יש להיטות יתר בחקירות שמכוונות לנתניהו? האם התקשורת ניפחה את הפרשה מעבר לנדרש? באיזה סעיף כן או לא צריך להאשים את הנאשמים?
כאמור, אלה שאלות משנה. על רובן אין לציבור יכולת ממשית להשיב. הוא ניזון מתעמולה, כל אחד והמחנה שלו. מחנה "החקירה מגמתית" הוא מחנה פוליטי. מחנה "החקירה מוצדקת" הוא מחנה פוליטי. מחנה "השב"כ נסחף" הוא מחנה פוליטי. מחנה "העבירה חמורה" הוא מחנה פוליטי.
על רוב שאלות המשנה אין ולא יכולה להיות תשובה לגמרי נחרצת. האם פלדשטיין היה עצור לזמן רב מדי? אולי. זמן רב ביחס למי? לעצירים בעבירות דומות? אין כל כך הרבה עבירות דומות. ביחס לעצירים בעבירות ביטחון חמורות? כנראה לא. אבל אז צריך לשאול: האם מה שעשה הוא עבירת ביטחון חמורה? נתניהו כנראה חושב שלא. מעניין אם היה חושב כך, לו אותו מעשה בדיוק היה מתרחש בלשכתו של ראש הממשלה נפתלי בנט, או בלשכתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט.
נתניהו קובע שיש ריבוי חקירות דווקא נגד סביבתו. האם זה נכון? אולי. אבל גם אם התשובה חיובית, יכולות להיות לזה לפחות שתי סיבות. האחת – מכונת הציד רודפת אותו מסיבה פוליטית. השנייה – הוא מטפח סביבה עבריינית שמחייבת ריבוי חקירות. ומה עם שלל ההדלפות שנתניהו מתאר בסרטון, האם הן דומות לזו שנחקרה? אפשר למצוא קווי דמיון וקווי שוני. נתניהו בוחר לראות בעיקר את קווי הדמיון, מתנגדיו בעיקר את קווי השוני. מה שמחזיר אותנו לסיפור העיקרי. וזה איננו סיפור על חקירה מוגזמת או לא מוגזמת, זה סיפור על ראש ממשלה שקובע שהמוסדות החשובים ביותר במדינה הם מכונת הציד, המכוונת את נשקה אל אזרחי המדינה.
מה לדעתו צריך לעשות נגד מכונת הציד? גם לזה ניתנה בסרטון תשובה עקיפה. ראש הממשלה תיאר מלחמה בשבע חזיתות, ותיאר גם "את החזית הזאת". כלומר, מכונת הציד היא חזית נוספת במלחמה. מה ישראל עושה כדי לנצח בשבע החזיתות האחרות אנחנו יודעים. היא מפעילה כוח גדול, קטלני, מדויק. אם מכונת הציד היא החזית השמינית, כיצד ראש הממשלה מבקש לנהוג בה?
המצב כמובן קצת מסובך, כי מכונת הציד היא המכונה שישראל מפעילה כדי להילחם בשבע החזיתות האחרות. אי אפשר לגרום לה להילחם נגד עצמה באותו האופן. מה שאפשר לעשות, מה שראש הממשלה מבקש לעשות, הוא לכבוש אותה מבפנים. אבל את הרטוריקה של המלחמה בשבע החזיתות אנחנו מכירים. "ניצחון מוחלט", "השמדת היכולות", "חיסול הצמרת". כיוון שראש הממשלה הוא שטרח להשוות, לא יהיה מוגזם להניח שזו המטרה גם בחזית השמינית. ולא, ברור שהוא איננו מתכוון לחיסול באותם אמצעים קטלניים. החיסול ייעשה בצורה אחרת. אבל יהיה חיסול, ותהיה השמדת יכולות, ותהיה חתירה לניצחון מוחלט. ראש ממשלת ישראל רוצה ניצחון מוחלט על מדינת ישראל.
חזרו להיסטוריה של מלחמות אזרחים בכל מקום ובכל עידן, ותזהו שכך בדיוק הן מתגלגלות. במלחמה של מוסד אחד – נניח, משרד ראש הממשלה – נגד מוסד אחר – נניח, השב"כ והפרקליטות. במלחמת האזרחים האנגלית, תומכי המלוכה נלחמו בתומכי הפרלמנט. קרי – קרב בין תומכים של מוסד אחד לתומכים של מוסד אחר. במלחמת האזרחים האמריקאית, תומכי האיחוד הפדרלי נלחמו בתומכי זכויות המדינות. קרי – קרב בין תומכים בעליונות של מוסד אחד לתומכים בעליונות של מוסד אחר. גם הסיבות למלחמת האזרחים בארגנטינה במאה ה־19 היו דומות. ובמלחמת האזרחים בספרד קציני צבא בכירים הם שנלחמו נגד הממשלה הנבחרת.
זה הסיפור: לא אם הייתה או לא הייתה הגזמה בחקירה של הדלפה, לא אם בפרקליטות ובשב"כ יושבים פקידים שמחפשים דרך לגרום מבוכה לנתניהו – אלא אם ישראל מתגלגלת לאיטה במדרון שמוביל לריסוק מבפנים. צפו בסרטון של נתניהו והחליטו בעצמכם. צפו בסרטון והבינו עד כמה המצב מסוכן.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בספר "התנגשות הציביליזציות" שיצא בעברית בהוצאת שלם, בסקר המכון למדיניות העם היהודי, בסקר מנו גבע לחדשות 12
[email protected]