שאלת הבנים של המנהיגים נמצאת בחדשות. נשיא ארצות הברית, ג’ו ביידן, חנן ברגע האחרון לכהונתו את בנו, האנטר. הוא פטר את הבן מבית המשפט קבל כל העולם. מהמקפצה, עם פרוז’קטור שמופנה להשתנה הגלויה הזו. ביידן החליט שיש רגע שבו הוא לא נשיא, לא מנהיג העולם החופשי, לא דמוקרטי, לא תקין ולא כלום. הוא אבא.
גם דונלד טראמפ ממנה קרובים לתפקידים בכירים. הביטוי “נפוטיזם”, שפירושו קידום קרובי משפחה, כבר איננו ביטוי שלילי בעולם הפוליטי. נִיפּוֹטֶה באיטלקית (ובלטינית) הוא אחיין, או נכד. הביטוי נפוטיזם נולד כשאפיפיורים (שאסור היה להם להיות אבות) מינו את הבנים הלא חוקיים שלהם למשרות שלטון בכירות, יענו הם אחיינים. היום לא צריך להסוות.
העניין מעלה את שאלת ה”בנים של” גם אצלנו. אומנם, איש אצלנו לא ממנה קרוב משפחה לתפקיד ממלכתי. מי שלא נבחר, לא מנהיג, ואפילו בבית המשפט התופעה הזו פסקה, אבל אי אפשר שלא להזכיר את הבן של שרה וביבי נתניהו, יאיר. אני לא יודע מהן הסיבות לכך שהוא איננו בארץ, אני מניח שיש סיבה אמיתית ורצינית, וזו לא רק התחמקות. אני גם מבין את רצון ההורים שלו להיות הורים, גם כשיש בעיות. אבל הרשו לי להעלות מחשבות שעולות בי בעקבות השאלה הזו, על בני מנהיגים.
כידוע, שלושה ילדים היו לבנימין זאב הרצל, בן ושתי בנות. וסיפורם טרגי: הבת הבכורה, פאולינה, אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, נפטרה בגיל 39 ונקברה בבורדו שבצרפת. הבן הָנְס התנצר, חזר בו מההתנצרות, ובגיל 38 התאבד על קבר אחותו בבורדו. הבת השלישית, טרודה, אושפזה כל חייה בבתי חולים פסיכיאטריים, ובסופו של דבר נפטרה במחנה ריכוז נאצי.
הנכד היחיד, סטפן, חי חיי כבוד, בין היתר כקצין בצבא הבריטי, עד גיל 28. אז הוא התאבד בקפיצה מגשר בלונדון. כיום לא נשאר ממשפחת הרצל כמעט מאום, אם כי הסופרת שהרה בלאו סיפרה שהיא קרובה רחוקה שלו, ויותר מכך, יש לה קרובת משפחה חרדית, שלא מוכנה לשמוע על הקרבה המשפחתית להרצל, “המשומד הזה, הכופר הזה, הציוני המתבולל הזה”.
יש לזאב ז’בוטינסקי מאמר מבריק, ששמו “הילדים שלו וילדינו”. המאמר נכתב אחרי מות בנו ובתו הגדולים של הרצל, ב־1933, שנה שבה הנאצים עלו לשלטון. כדברי ז’בוטינסקי במאמר: “גרמניה משיבה ליהודי על מאה שנות נאמנות לאומית גרמנית ביריקה בפנים”. ז’בוטינסקי מציין שבנו של הרצל נולד סמוך לכינוס הקונגרס הציוני הראשון, וכי “כאשר הרצל יצר את היסוד הרוחני לעתיד הלאומי היהודי הוא קיווה בו בזמן שיעלה בידו ליצור שושלת רוחנית משפחתית. שרשרת זהב, כפי שאומרים בבתים חסידיים”. אני מניח שכל מנהיג רוצה ליצור שרשרת זהב משפחתית.
ז’בוטינסקי כותב עוד שכשלמד את דברי הרצל על ילדיו הקטנים הוא הגיע למסקנה אנושית כזו: “הרגשתי את אשר מרגיש לפעמים כל עסקן ציבורי, שאחרי הכל, ואפילו תהיה העסקנות הציבורית קדושה ככל שהיא, על כל תענוגותיה, הרי הדבר החשוב והאמיתי בחיים הוא למרות הכל הָנְס, פאולינה וטרודה הקטנה”.
והוא ממשיך: “התשובה של הקב”ה לכל התקוות האלה הן שתי ערימות עפר בבית העלמין בעיר צרפתית רחוקה”. ז’בוטינסקי מוסיף: “איני רוצה כלל לדבר על הנושא המר הזה. איך קרה הדבר? כיצד נתאפשר שהפרשה תסתיים כך בסופו של דבר? מי אשם? מה אשם?”.
נזכרתי במאמר הזה כששאלתי את עצמי את השאלה על בני המנהיגים בימינו. זה כמובן לא אותו מקרה בכלל, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל חשבתי על הבן של נתניהו, יאיר. הלוואי שהוא היה כמו אביו ביבי וכמו דודיו, יוני ועידו נתניהו, שלושה אחים שהיו בסיירת מטכ”ל. הלוואי שהיינו מקבלים הסבר מדוע הוא נמצא במיאמי ולא במילואים.
אולי אפשר להבין לבד, ואולי מול אווירת השנאה לביבי, שהסירה כבר כל מסיכה כאילו היא רציונלית, כל ניסיון הסבר יעורר רק צווחות בתקשורת וברשת, שיאבדו כל רסן. האם הרצל היה פחות צודק ופחות מוערך, בגלל הילדים שלו? האם בגלל הילדים שלו אנחנו דוחים את הרצל? לא. איש אינו טוען כך.