כל עילה נחשבת לגיטימית לשוב ולפרסם את צילומי הצבע הפרובוקטיביים של ג'ונבנה (JonBenét) רמזי בת ה־6, שנסיבות רציחתה בבולדר, קולורדו, בחג המולד 1996 נותרו ללא מענה עד היום. העילה הנוכחית היא סדרה תיעודית חדשה בת שלושה פרקים (נטפליקס), "תיק פתוח: מי רצח את ג'ונבנה רמזי" ("Cold Case: Who Killed JonBenét Ramsey"), שלמרות חריש עמוק בארכיונים של המשטרה, הפרקליטות והתקשורת ואיסוף מרשים של גיבורי הפרשה שנותרו בחיים והסכימו להתראיין, היא מגיעה לאותה מסקנה מייאשת בסוף סמטה ללא מוצא: אנחנו עדיין לא יודעים מי הרג את הילדה היפה שאמה ניסתה להפוך אותה בכוח למלכת יופי מיניאטורית בנסיבות שבמקרה הטוב הן מפוקפקות.
במקרה היינו באמריקה, מול הטלוויזיה, בשליחות מטעם “מעריב". לא הבנו כיצד בצד אחד של העולם עסקו החדשות בפיגועי התאבדות המוניים בתל אביב, ובאמריקה פתחה את המהדורות מרילין מונרו קטנה, שנדמה היה שצפינו בה דרך משקפת הפוכה. במשך יותר מחודש זה מה שהעסיק את אמריקה: מי רצח את את ג'ונבנה רמזי? אחרי שהאשימו את הוריה, פטסי וג'ון רמזי, את אחיה ברק, תפסו ושחררו חשודים שמיהרו להתוודות על רצח שלא ביצעו ומערכת אכיפת החוק גילתה אוזלת יד נדירה וגם שקעה לסכסוך ולניגוד אינטרסים בין הזרועות השונות, עדיין לא היה לאיש מושג מה קרה. וכך זה נשאר, 28 שנה אחרי הרצח.
באוקטובר 2013 הותר לפרסום מסמך שעובדת קיומו הוכחשה כ־15 שנה קודם לכן. כמקובל בבולדר, בעטה המשטרה את הכדור לחצי המגרש של התביעה: “החוקרים היו מאוכזבים בעת ההיא מהחלטתו של אלכס הנטר, התובע המחוזי, שלא להגיש כתב אישום", מסרה המשטרה. “ההחלטה לגנוז את כתב האישום ולא להציגו בפני חבר מושבעים, אחראית כנראה למצב שבו ספק אם ניתן יהיה למצוא ולהעמיד לדין את הרוצח".
המסמך שנמסר לתקשורת הכיל ארבעה עמודים ובהם הוכחה כי חבר מושבעים גדול שזומן לדון בתיק שהצליחה המשטרה לקושש, החליט להעמיד לדין את ג'ון ופטסי רמזי, הוריה של ג'ונבנה, ולהאשים אותם בהתעללות בקטין שנגמרה במוות כולל רצח מדרגה ראשונה. משפט כזה אילו התקיים, עשוי היה להיגמר בהרשעת ההורים ובגזר דין של בין 4 ל־48 שנות מאסר. חשיפת המסמך שגנז התובע המחוזי על דעתו בלבד בנסיבות המעידות על קרבתו למשפטנים שסוככו על הזוג רמזי, היא אקורד סיום צורם במיוחד של אחת מהפרשות הדלקתיות ביותר בהוויה האמריקאית.
אחרי “בדם קר" מאת טרומן קאפוטה ו"שירת התליין" מאת נורמן מיילר, ניצב הרצח בקולורדו במקום שלישי מבחינת תיעודו והנצחתו. מותה של ג'ונבנה רמזי מתועד בכל המדיומים, בכל הז'אנרים, מאת מיטב הכותבים ובכירי המגזינים. מי שמצפה שהרוצח, או הרוצחים, ייצאו יום אחד מהיער שבו תועה נפשם המיוסרת וימסרו הודאה קבילה ברצח, גם זה כבר קרה. ההודאה לא החזיקה מים.
1996 הייתה שנת ציר בכרוניקה האמריקאית. אריזתה החיצונית הייתה מערכת הבחירות המשעשעת לנשיאות בין ביל קלינטון אחרי קדנציה ראשונה ובין בוב דול, המיטב שהצליחו הרפובליקנים להעמיד; קשיש חביב, מרושע לעיתים אך ג'נטלמן בדרך כלל, פצוע מלחמת העולם השנייה, שאחת האמירות היותר מפרגנות עליו הייתה שרעייתו אליזבת יכלה להחזיר לקלינטון פייט טוב יותר ולא להניח לו לדרוס אותה כפי שדרס את בעלה. מיד אחרי תבוסתו פנה דול לעסקי פרסום ושיבח את כרטיס האשראי ויזה ואת המזקיר הלאומי ויאגרה. תוצאת הבחירות הייתה כה ברורה מהיום הראשון, שכתבתי משליחותי לאמריקה ש"זה עסק גמור".
1996 הייתה שנה רעה. מסוג השנים החמוצות שנופלות במחזוריות כמעט קבועה על אמריקה ומוציאות את החשק לחיות. ה־FBI עצר את היונבומבר בדיוק כאשר הבדיחות על חשבון הבולשת איימו לגדל זקן; שנה קודם לכן פוצץ טימותי מקוויי את הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי; באמצע השנה נפל מטוס של חברת ג'ט בלו בפלורידה וכל 110 הנוסעים שעליו נספו; חודש לאחר מכן התפוצץ ג'מבו בטיסה 800 של TWA מעל לונג איילנד ו־230 הנוסעים עליו נפלו לאוקיינוס; את הפיגוע באולימפיאדת אטלנטה טפלו הרשויות על השומר ריצ'רד ג'ול, שהיה חף מפשע. משפטו נערך בתקשורת שבה גם נמצא אשם, אך כעבור שנה נתפס המבצע ומושל ג'ורג'יה התנצל בפני ג'ול, שמת משיברון לב עשר שנים לאחר מכן.
בערב חג המולד, אחרי שהחוגגים גמרו לשיר המנוני חג בשלג וחזרו לביתם לגמוע אגנוג אלכוהולי ולחכות דרוכים לבוקר המחרת כדי לפתוח את המתנות מתחת לעץ, הייתה העיירה בולדר חדורה בתחושת ערך עצמה. אחת מאותן עיירות סקי ציוריות בקולורדו שהתכנסו בה אמריקאים בעלי יכולת, להימלט מהכרכים הסואנים. ב־1996 היו בניו יורק 900 מקרי רצח לעומת שלושה בבולדר.
מתישהו בין חצות לשתיים לפנות בוקר בלילה של ה־25 בדצמבר שמעה שכנה צעקה של ילדה מבית רמזי. שכן אחר העיד כי הבית היה מואר ומישהו התהלך בו. פטסי וג'ון רמזי טענו כי כל בני הבית (הם וילדיהם ברק וג'ונבנה) ישנו במיטותיהם ולא שמעו צעקה. אף אחד מהשכנים לא התקשר למשטרה ולא דפק בדלת לבדוק שהכל כשורה.
בשש בבוקר התקשרה פטסי רמזי למשטרה כשהיא היסטרית לחלוטין ואמרה כי בתה בת ה־6 נעדרת וכי מצאה דרישת כופר ובה איום על חיי ג'ונבנה אם לא ישלמו ההורים לחוטפים 118 אלף דולר. החוטפים הזדהו כ"פלג של ארגון זר קטן". בעוד דרישות כופר הן לרוב קצרות וענייניות, דרישת הכופר לרמזי הייתה מכתב נמלץ, פטפטני וארכני. פרופיילר של ה־FBI כינה את המכתב כ"'מלחמה ושלום' של דרישות הכופר". אם הסיפור שנפרש בבית משפחת רמזי נשמע לאנשי מקצוע כאגדה אורבנית למאותגרים נפשית, משטרת בולדר הוסיפה לקומזיץ זרדים רבים.
כל חוקר מז"פ מתחיל היה מעמיד את השוטרים שהגיעו לבית רמזי למשפט שדה. במקום לחסום את זירת הפשע באופן הרמטי ולחקור מיידית את ג'ון ופטסי רמזי בנפרד, הניחו השוטרים לבני הזוג לזמן את הכומר שלהם לסעד רוחני וחברים לתמיכה מוסרית. אנשים הסתובבו בבית כמו בטיילת. פטסי רמזי העלתה את מפלס ההיסטריה לממדים אפיים כשהיא גונחת, בוכה וממלמלת. המשטרה ערכה בבית בן שלוש הקומות ו־15 החדרים חיפוש שטחי ולא מצאה את גופתה של ג'ונבנה, שהייתה מונחת במרתף היין.
התנהלות משטרת בולדר במשך החקירה הניעה את השריף ואנשיו (ישות נפרדת) להדפיס לעצמם טי־שירטס ועליהן הכיתוב: “אנחנו החבר'ה האחרים". הבלשים הגיעו באיחור של שעתיים. עד שהגיעו, נרמסה זירת הפשע על ידי עשרות מבקרים. בלש שהשגיח בהתנהגותה המוזרה של גברת רמזי - אצבעותיה כיסו את פניה, היא בכתה ללא דמעות ועקבה אחריו מבעד לאצבעותיה - שם לב שבני הזוג לא דיברו ביניהם ולא הביטו זה בזה. במקרים של פשיעה אלימה בתוך הבית, הנחת העבודה המקובלת היא שאחד מבני הבית אשם ביחס של 12 ל־1.
זמן נוסף חלף עד שנתנו השוטרים הוראה לבצע בבית חיפוש מקצועי. בזמן הזה עזב ג'ון רמזי את הבית לשעה (התעורר חשד שהוא ניצל את הזמן כדי להיפטר מפריטים מרשיעים). כחצי שעה אחרי שהמשטרה הגיעה התקשר רמזי לטייס של מטוסו הפרטי והורה לו לתדלק ולהכין את המטוס לטיסה לאטלנטה. אף אחד לא השגיח בכך שהסכום המוזר שדרשו החוטפים, 118 אלף דולר, היה זהה לבונוס שקיבל רמזי לחג. השוטרים הורו לרמזי ולחבר קרוב לעזור להם בחיפוש בבית. בלי להסס עשה רמזי את דרכו למרתף היין, שבו מצא את בתו ג'ונבנה מתה, מכוסה בשמיכה לבנה דקה, עם סימן של מהלומה בראשה וחבל קשור לצווארה בסגנון המכונה גארוט; החבל נכרך סביב צוואר הקורבן ומתהדק באמצעות מקל שמסתובב. רמזי הרים את בתו והעלה אותה לקומת הכניסה שבה התגודדו כולם והניח אותה על השטיח. לא נמצאו סימני חדירה לבית מהרחוב חוץ מחלון שבור במרתף היין וסימן נעל על הקיר.
ג'ונבנה בת ה־6 הותקפה מינית עם ידית שבורה של מברשת. בגופה נמצאו עקבות דנ"א שמקורן לא היה ברור. במקום לנעול את ההורים בחדרים נפרדים בתחנת המשטרה ולחקור אותם, עלו בני הזוג רמזי ובנם על מטוסם הפרטי וטסו לביתם באטלנטה. ארבעה חודשים חלפו עד שהגיע התובע המחוזי להבנה עם פרקליטי המשפחה בדבר הנסיבות שבהן ייחקרו ההורים.
פטסי רמזי הייתה מלכת היופי לשעבר של מערב וירג'יניה. כאשר זיהתה בבתה היפה את הגנים הבלונדיניים של המשפחה, הוציאה האם את ג'ונבנה אל עולם מלכות היופי הקטינות, עסק רווחי סוטה למדי, הנטוע עמוק בתודעה האמריקאית, שבו קצרה ג'ונבנה הצלחה גדולה. האם הלבישה את בתה בתחפושות פרובוקטיביות. הילדה הקטנה הייתה מכוסה בשכבות איפור. זה ביזנס שמגלגל מיליארד דולר, וג'ונבנה הייתה מיס קולורדו ואחזה בכתרים אחרים.
הרצח פתח דיון ערני בשאלות מוסריות וחינוכיות בתחרויות היופי, שנראו פתאום כאקווריום מסוכן למדי. הצהובונים, ובראשם ה"גלוב", יצאו מדעתם ופרסמו צילומים מהנתיחה שלאחר המוות. המגזינים המכובדים כ"ואניטי פייר", “ניוזוויק", “ניו יורקר" ואחרים ליבו את האש בדרכם. בשנת 2000 היו באינטרנט 2,100 אייטמים על ג'ונבנה ו־300 אתרים שכולם עסקו בה בלבד. בכתבות התחקיר הגדולות ובפרופילים, שמחלקם עלה בבירור כי הזוג רמזי שיתף פעולה בהכנתם, הצטיירה התמונה במלואה.
הילדה בת ה־6 עשתה את צרכיה בבגדיה ללא שליטה. מיטתה הייתה רטובה באופן קבוע, ולמרות גילה נהגה לקרוא לאביה לבוא לשירותים לנקות אותה. פטסי רמזי נהגה לבדוק את תחתוניה של ג'ונבנה לפני כל תחרות כדי למנוע מבוכה. מיטתה הייתה רטובה גם בחג המולד. תופעות כאלה נוהגים פסיכולוגים להסביר כשליטה היחידה שהייתה לילדה על חייה ועל סוג מסוים מאוד של ענישה שהפעילה על הוריה, ששדדו את ילדותה.
למרות יופיה של האם ועושרו המופלג של האב, שעמד בראש חברה גדולה שייצרה חלקי מחשב וגלגלה הכנסות בהיקף של מיליארד דולר בשנה, שכנה טרגדיה במעונם. אליזבת, בתו של ג'ון רמזי מנישואיו הראשונים, נהרגה בתאונת מכונית. פטסי חלתה בסרטן, עברה טיפולים קשים והתגברה על המחלה. האב נעדר מהבית לפרקי זמן ארוכים והשאיר את ילדיו באחריותה של אשתו.
כשהם מוקפים בעורכי דין ובחברה ליחסי ציבור, נערכו פטסי וג'ון רמזי להתשה ארוכה. התקווה הראשונית שהרצח יפוענח בטווח קצר של שבועות או חודשים נמוגה. בין חוקרי המשטרה לתביעה התפתחו מתח וטינה קיצוניים, כאשר המשטרה האשימה את הפרקליטות בפחד מהגשת כתב אישום נגד ההורים והתביעה השיבה שהמשטרה לא סיפקה את הסחורה ואין לה קייס. הטינה הציבורית כלפי הזוג רמזי גאתה ככל שנחשפו פרטים נוספים על חייה האומללים של ג'ונבנה. עד כדי כך שההורים הזמינו את עצמם לריאיון בלעדי אצל לארי קינג ב־CNN, ריאיון שעובדת קיומו הוציאה את המשטרה מכליה. חוקרים פרטיים נשכרו. ספרים נכתבו. הופקה מיני־סדרה טלוויזיונית, “רצח מושלם, עיירה מושלמת" בבימוי לורנס שילר, שהיה התחקירן של נורמן מיילר ב"שירת התליין", על הוצאתו להורג של הרוצח גרי גילמור.
ב־2006, עשר שנים אחרי הרצח, עצרה משטרת תאילנד אזרח אמריקאי בשם ג'ון מרק קאר, שהודה ברצח. קאר הודה ברצח בסדרת שיחות טלפוניות לתובע, שחלקן מושמעות בסדרה התיעודית החדשה. הוא ידע מספיק עובדות כדי להישמע אותנטי, אבל היו סתירות בעדותו. הוא הוסגר למשטרת בולדר והודאתו נחקרה על ידי חוקרים בקיאים בפרטים. בשלב הראשון הבינו השוטרים מקאר שהוא מודה “כי היה במחיצת ג'ונבנה כאשר מתה" וכי מותה נגרם “מתאונה". דרך מוזרה לתאר רצח כה נחוש ואכזרי. לעיתים לא היה ברור אם קאר מהסס להשיב משום שהוא נאלץ להיוועץ בזיכרונו או בדמיונו.
מרי לייסי, התובעת החדשה של בולדר, האמינה כי הרוצח נמצא בידיה. החוקרים אמרו כי קאר יודע פרטים על ג'ונבנה שרק הרוצח יכול היה לדעת. פטסי רמזי לא הייתה עדה להתפתחות הדרמטית. היא מתה קודם לכן מסרטן השחלות. חקירה ארוכה של המשטרה את עברו של קאר העלתה פרטים ביוגרפיים עגומים של נווד ללא מזל ופושע קטן, אך בדיקת דנ"א ופרטים נוספים, הוכיחו כי קאר אינו הרוצח והוא שוחרר.
הכתבות במגזינים הנחשבים הובילו לשורה של תביעות דיבה גדולות מטעם הזוג רמזי ותביעות דיבה נגדיות. הילדה המתה נדרסה תחת שרשרותיו של קרקס תקשורתי. ללא אשתו נותר ג'ון רמזי לבדו בצלב הכוונת. הוא העד היחיד בסדרה ששרד מהמשפחה ואשתו החדשה לצדו. המקרה הזה כה מתעתע היסטורית, עד שהצופה מאזין לו ותוהה אם לפניו שקרן מדופלם או אב שכול פעמיים שעדיין מקווה ללכידת הרוצח. העיתונות ציירה אותו כמי שמותה בתאונה של בתו הראשונה, מחלתה הראשונה של אשתו השנייה ושמועות כי התנכל מינית לבת אליזבת, דרדרו אותו למקום שבו חדל להאמין בתוחלת החיים של משפחתו ונדחף לקחת את האחריות לידיו.
בריאיון אמר רמזי כי “איני יודע אם זאת הייתה התקפה עליי או על עסקיי", הראיה היחידה בידי המשטרה הניחה את האשמה בחיקה של פטסי רמזי: מכל כתבי היד של הנפשות שנלקחו לבדיקה גרפולוגית, היה כתב ידה של פטסי היחיד שלא היה אפשר לשלול את הדמיון בינו ובין מכתב הכופר. ראיה ברורה נוספת הייתה כי הנייר שעליו נכתב המכתב נלקח מבלוק מכתבים שהיה שייך לפטסי ונמצא בחזקתה. אף אחד מהחוקרים לא הצליח להציג עילה קבילה לביצוע הרצח. הסיבה שהתפרסמה ב"גלוב", שלא הרפה מהסיפור, היא אולי הדבר האמיתי היחיד שנכתב בו. פטסי רמזי רצחה את בתה בהתקף זעם משום שהרטיבה את מיטתה והייתה עלולה לחבל בקריירה שלה כמלכת יופי, וג'ון רמזי עזר לאשתו בכיסוי ובטיוח אשמתה.
המסמך שנחשף ושממנו עלה כי התובע בלם את הקריאה להעמיד את הזוג רמזי לדין, מאשר רטרואקטיבית את העובדה שהמשטרה והתביעה הצליחו לשכנע חבר מושבעים מיוחד לקיים משפט. זאת הייתה ונותרה האמירה הנחרצת היחידה בפרשה, והיא מכוונת אצבע מאשימה אל ההורים. האצבע הזאת התקפלה בגלל סיבות שאינן מן העניין ובכך יכול להיות שנסתם הגולל על האפשרות שרוצחה של ג'ונבנה רמזי ייתפס אי פעם.