מתוך הבוץ העזתי עולה ופורחת לפלא, דווקא בימים אלה, רקפת מוכרת מאוד. דניאלה וייס. היא כמעט בת 80, ודווקא בתקופה האפלה של המדינה היא מגלה עדנה. כל מה שחיכתה וציפתה לו, קורה לנגד עיניה: פינוי עזה מערבים ואולי התחלת התיישבות של יהודים. קרוונים על גבעות, חוטי חשמל ארעיים, גנרטורים, ילדים מסתובבים על הרי טרשים. אלה החומרים שאותה משמחים.
וייס התוודתה בריאיון שהיא נכנסת ויוצאת מעזה מאז תחילת המלחמה. היא לא מגלה איך. זה סוד. אבל מזמינה אחרים להצטרף. בתחקיר ששודר ב"זמן אמת" היא סיפרה על הדרכים הפתלתלות שבעזרתן הצליחה להבריח חומרי בנייה במשאית שאמורה הייתה להכניס לחם, כך נולד היישוב אביתר.
וייס היא אישה לוחמת. היא פועלת יום אחר יום, שנה אחרי שנה למימוש חזונה. תפיסת העולם שלה, שנחשבה הזויה, תלושה ומוזרה, הולכת ומתממשת. בימים אלה היא עוברת תהליך מיינסטרימיזציה. בדומה למעבר של איתמר בן גביר מהערת שוליים אלימה ובלתי חוקית בשנות ה־90 לשר המשפיע בממשלה. עכשיו זה הזמן שלה. מגיע תורה.
הטלוויזיה אוהבת דמויות כאלה, קיצוניות. מסתוריות. עגולות. מורכבות. אפשר להתאהב בה, לפחד ממנה, לקנא בה, לסלוד ממנה. היא מפעילה אצל הצופים רגש. היא כמו סיר קציצות בקר עם סיפור סוחף ב"מאסטר שף". הפריים טיים משתוקק לדמות כזו מסעירה ומשפיעה - אשת השעה.
וייס היא סטוריטלרית מעולה. אפשר להאזין שעות לסיפורי הגבורה, התקומה והבנייה שלה. היא גוברת על צה"ל, קמה על המשטרה. אלה צ'יזבטים מרתקים ומסתוריים, על גבול הלא חוקיים ומלאים בתשוקה אמונית, קלריקלית. החיוך שלה קריפי, קרינג'י ולכן הוא מהפנט. היא מדברת בפאתוס, עיניה נפערות, היא אומרת בזלזול: “בסדר, ארצות הברית", ואז כאילו מתפרצת מתוכה דמות נוספת, מבעיתה, כשהיא כמעט צועקת: “אבל יש ציבור! יש מציאות!", היא ממתינה בהשהיה דרמטית, כמעט בולעת את בן שיחה. דמו של המאזין קופא מאימה.
אבל היא לא עוסקת ברטוריקה אלא בפרקטיקה. היא יודעת לתמרן. מבינה את יחסי הכוחות המשתנים. כניסת טראמפ לכהונה שנייה בארצות הברית, שלטון נתניהו והברז של סמוטריץ' הם משולש בלתי נדלה של שלושת הכ"פים שממלאים את חייה: כוח, כסף וכאוס. לרבים זו תקופה מבלבלת, מאתגרת ומייאשת. לא לה. כשאנחנו מייחלים להחזרת החטופים, היא מפנטזת על הקמת יישובים. גבעות, מצפים, רמות, חוות. כשאנחנו מלאים בדאגות וחששות, היא משדרת שמחה. לה יש תוכנית פעולה. וכסף. הרבה כסף. כל הכסף.
“כמה התקציב השנה, 600 מיליארד?", היא שאלה את סמוטריץ', כשלא ראו שהשיחה מצולמת, “אז כל הכסף של העם היושב בציון בידיים של בן אדם אחד", היא מתלהבת, חומדת. והוא עונה לה, “ברוך השם".
בעשורים האחרונים, כשמדינת תל אביב עסקה בהרתחת יתר של חלב בידי בריסטות בבתי קפה וביבוא רעיונות פרוגרסיביים והתדיינות בסוגיות להט"ביות מערביות, מודרניות, ליברליות - וייס וחבריה חצבו סלעים וניכשו עשבים. כשבמרכז הארץ ניהלו מעגלי שיח, היא קבעה עובדות בשטח.
תנועת ההתנחלות טסה קדימה וסוחבת אל הלא נודע מדינה שלמה. בעוד בפאנלים בטלוויזיה עדיין נתלים באמירה של נתניהו שהוא נגד התיישבות יהודית בעזה, וייס וחבריה תוקעים יתד, מקימים חומה, בונים מגדל. מבחינתה לא צריך לדבר על אג'נדות אלא לעשות אותן. היא מייצגת מיעוט שכופה על כולנו מציאות בכוח הזרוע ובאלימות. לא רק גבולות הארץ לא מקובלים עליה, גם לא החוקים והתקנות. בערך הוויקיפדיה שלה יש סקציה שלמה ומכובדת של “מעצרים והרשעות".
היא מושכת את סמוטריץ' ובן גביר באף. הם מובילים את הממשלה, וזו נשרכת אחרי ראשה, שעושה כל מה שהוא יכול כדי לשמר את כוחה. זה הזנב היעיל ביותר, שמכשכש בכלב הדוהר.
וייס היא כמו דמות מסרט אמריקאי. כזו שגרה בחווה מבודדת שילדים מפחדים להתקרב אליה. הם רק שומעים סיפורים מבהילים על הגבעה הרחוקה שעליה מתגוררת אישה מפחידה. אבל אז, כשהם מחליטים לילה אחד להגיע, היא לפתע מתגלה כדודה לבבית אך קשוחה. מארחת עם עוגיות, תה וסיפורי בלהות.
אישה מבוגרת ששמה פס על החוק, הצבא והמשטרה והכל מסתדר לה. היא האנטיתזה של כוכבת אחרת, נורית גפן. גפן, בת גילה, מקדשת את הנאות האדם, וייס את תענוגות האדמה. כל מה שהיא רוצה הוא שעוד אנשים ילכו בדרכה. האחת משתעשעת בסיפורי ניאופים ישנים - השנייה נכנסת לאקסטזה מהתיישבות יהודית בעזה.