הנחיתה שלי בישראל, אחרי היעדרות של מעט פחות מחודש, הייתה קצת מוזרה. אף שהייתה זו שעת לפנות בוקר, החלה החיילת שלצידי, במושב האחורי של המונית מנתב"ג הביתה, לשבץ את עצמה למשימות שונות בשבוע שלאחר מכן. עם מי יש לה לדבר בשעה ארבע לפנות בוקר? תמהתי ונעניתי שמדובר במעין גיליון דיגיטלי.
בתקופה שלי לא היו גיליונות דיגיטליים בצבא, גם לא טלפונים ניידים. יצאנו פחות, אבל משהגענו הביתה, הקשר היחיד שלנו לצבא היה רק במקרה שבו הרדיו היה מתחיל לשדר סיסמאות גיוס. יציאה מהארץ בעת השירות הסדיר הייתה מותרת רק לסיני. בשביל כל השאר היית צריך להיות חייל בודד.
כדי להקל את החזרה של שנינו, קבענו מיד נסיעה לחופשת השחרור שלה, בעוד שנה. אני אומנם מקווה להיות בליסבון לפחות עוד פעם־פעמיים במהלך התקופה הזאת, אבל גם אם לא יסתייע, לפחות ינצנץ לו החורף הבא ככוכב בשמי המזרח התיכון.
אני במזרח וליבי בקצה מערב.
אודה שהחזרה הפעם הייתה קשה הרבה יותר משציפיתי. תוגת המקום החלה לתת בי את אותותיה כבר מהאגרסיביות שמאפיינת את העומדים סביב מסוע המטען, מצפים למזוודותיהם ואחר כך נדחקים כל הדרך למוניות, שבהן נהגים שמנסים לשדל אותך לסגור איתם מחיר ולא מונה. אם הסכמת, יצאת שותף לדבר עבירה כבר אחרי חמש דקות במכורתך. אם סירבת, יצאת סמולני מניאק, כלומר אחד שמתעקש לקיים את החוק, ומילא זה: אתה עוד עלול לגרום לנהג - שהיה ליכודניק עד ל־7 באוקטובר - להצביע שוב לנתניהו.
לפחות בבית ציפה לי משהו קטן וטוב, גם אם מעט רטוב: הכלבה לא הפסיקה ללקק אותי וליילל (אף שטופלה לעילא בכל אותם שבועות), תוך שהיא משתינה על כל סביבתה מרוב התרגשות. בין המעלות של החיים לצד כלב, חדוות החזרה מחו"ל היא אחת הנפלאות.
בניגוד לילד שאיתו אפשר לתקשר בטלפון כבר מגיל שנה וצפונה, הרי שהניתוק מכלב הוא מוחלט, כך שהגעגוע גדול ושמחת המפגש הופכת לרגע מזוקק של אושר. כדי להרגיע אותה אני מציג לה את המתנות היפות שהבאתי לה: קולר ורצועה אדומים ויפים, בובת שדון עשויה חבלים - היישר מאגף מתנות חג המולד לבעלי חיים (נשבע לכם שיש כזה) ועצם סינתטית, שאותה לא הוציאה מהפה במשך יומיים תמימים.
“פרנזצ'י פרה מיניה קשוררה אם יזראל" ("מתנה בשביל הכלבה שלי בישראל", בפורטוגזית למתחילים), הסברתי יומיים קודם לכן למוכרת בחנות “זו" (בשורוק, יעני גן חיות) בקניון קולומבו שצמוד לאצטדיון של בנפיקה - וזכיתי בתמורה לרצף של סיפורי כלבים בפורטוגזית, שמהם הבנתי בערך מילה אחת בכל משפט.
במקום לשים את הראש לכמה שעות כדי להתאפס, החלטתי למשוך את הלילה אל היום החדש ומטלות הבוקר, שהיה הראשון להפסקת האש בצפון. האקטואליה, זאת שנהניתי כל כך לצרוך במנות מדודות במשך כמעט כל חודש נובמבר, עוטפת אותך בישראל כשמיכת פוך עבה בשלהי אוגוסט. אין מפלט מהחום. ביומיים הראשונים עוד סירבתי לצפות במהדורות החדשות, אחר כך נשברתי, רק כדי לגלות שההידרדרות במצבנו נמשכת כסדרה, שלא לומר מחמירה, אף שלקחתי פסק זמן מהמעקב אחריה.
לאדם בגילי, המכור להרגליו, אמורות להיות נחמות קטנות בכל חזרה הביתה, כמו למשל העובדה שהמיטה שלי הייתה ונשארה המקום שבו אני ישן הכי טוב בעולם, או המקלחת שבה אתה יודע לגשש בעיניים עצומות אחר הסבון והמגבת, ואפילו המסלול הקבוע לשירותים, זה שאפשר לעשות באישון לילה (ומגיל מסוים, יותר מפעם אחת) בלי להיתקל בדרך בשום דבר ולשקוע שוב בשינה.
הפעם הנחמות האלו התגלו כסל קליטה דל. אפילו הארוחה החגיגית שבישלתי לערב שבת הייתה עבורי יותר מטלה מאשר תרפיה. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, ועוד יתברר שפסק הזמן שלקחנו המדינה ואני, עשה רק טוב ליחסים. רק שבינתיים (בבקשה תתקרבו קצת כדי שהיא לא תשמע), איך לומר בעדינות? היה לי ממש טוב בלעדיה.
מה זה אומר לגבי העתיד? לא הרבה, לפחות לא למשך השנה הקרובה שבה בתי הקטנה עודנה במדים, ועדיין, זו הייתה הפעם הראשונה שבה התרחקתי ממנה לפרק זמן ארוך יחסית, בלי להתגעגע ולו לשנייה אחת.
יכול להיות שאין בכך כלום. אני אפילו לא יודע עד כמה אושרו של אדם תלוי בתנאים הסביבתיים בהשוואה לתחושה הפנימית שאינה קשורה בהם. מה שאני כן יודע הוא שכאשר הדבר היחיד כמעט שמשמח אותך בשובך הוא להעביר את היד בפרוותה של הכלבה, אתה מתחיל לחשוב שאולי בפעם הבאה פשוט תיקח אותה איתך.
מה בולם אותי מלעשות כן? בעיקר הידיעה שרוב הסיכויים שאז יהיה מדובר בשני כרטיסים בכיוון אחד.