אלף מלים לא יוכלו לתאר ולהסביר את המשמעות האמיתית של התמונה שפורסמה באתרים, אשר מראה יושבים בצפיפות מסביב לשולחן מי שהוגדרו "ראשי ישיבות ליטאיות", שהשתתפו לפי הדיווח ב"כינוס חירום חרדי" שהתקיים בביתו של מנהיג הזרם הליטאי הגאון רבי דב לנדו.
הכינוס אורגן וזומן על ידו במטרה להצהיר באופן הכי חד משמעי על ההתנגדות לגיוס תלמידי ישיבות. "ברור שבני ישיבות לא יתגייסו, לא להיענות לשום זימון", פסק. הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף החריף את הצהרת המנהיג הליטאי. "אם יגיע צו גיוס תקרעו את זה, תזרקו לתוך האסלה ותורידו את המים".
הרב יוסף לא קורע, לא זורק לתוך האסלה ולא מוריד את המים להמחאה החודשית שהוא מקבל כשכר ממדינת ישראל. מי שלא עיין מימיו בדף גמרא, לא התייגע בהבנת סוגיה מסובכת, לא התפעל מאימרה נוקבת וחכמה של תנא או אמורא, לא יבין ולא יכול להבין את הפסילה הקיצונית והשלילה הטוטלית של גיוס תלמידי ישיבה לצבא.
מהבחינה שלהם, הרב לנדו, הרב יוסף ועמיתיהם ראשי הישיבות הליטאיות - צודקים. "ותלמוד תורה כנגד כולם", אומר יהודי המתפלל תפילת שחרית. זה מאמר במסכת שבת, דף קכ'ז, המזכיר ומפרט את המידות והתכונות הטובות ש"אדם עושה אותם ואוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". גמרא מדהימה אומרת "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". (מסכת בבא מציעא דף ל').
הגמרא עצמה משתוממת מהאימרה החריפה הזאת. "אלא דיני דמגיזתא לדיינו?". הרי חובה לדון דיני תורה. מה אתה רוצה, שידונו דיני גזלנות? מסבירה הגמרא, "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפני משורת הדין", כלומר, שבתי הדין בירושלים מיצו את הדין ולא רצו לוותר ולהתפשר. לכן חרבה ירושלים.
הם, הרב לנדו והרב יוסף ועמיתיהם, צודקים מבחינתם. אין מצווה וציווי חשובים יותר, מחויבות רוחנית מרכזית מלימוד תורה. בהצהרותיהם והתבטאויותיהם הם נותנים ומזינים את מצוות לימוד תורה לצדק מצמית. למיצוי הדין, להקפדה על מלוא עוצמת הדין. תכונה שחכמי התלמוד לא אהבו ומצאו לנכון לתעד ולהנציח את שלילתם לתכונה של מיצוי דין.
איך זה שלא עולה בדעתם של ראשי ישיבות, יהודים תלמידי חכמים, להתכנס בשקט בחשאי, לכינוס חירום במטרה למצוא איזה נוסח, יוזמה, מתווה של פשרה גם ואפילו למצווה, לציווי כל כך מרכזי כמו לימוד תורה? גדלות בתורה היא תכונה ראשונה, טבעית וחיונית לפשרה, לפיוס, למפגן של אהבת הזולת וקירבה.
מעניין שבכינוס החירום בביתו של ראש הישיבה הגאון רבי לנדו לא נכחו ולא השתתפו אדמו"רים מנהיגי חצרות חסידיות מרכזיות ולא אישים ודמויות של עסקנים חסידיים בעלי השפעה. האדמו"רים מתנגדים לגיוס תלמידי ישיבות באותה תקיפות כמנהיגי הזרם הליטאי וראשי הישיבות הליטאיות. הם, האדמו"רים, אינם מפזרים הצהרות על התנגדותם, אינם משווקים התבטאויות על חשיבות לימוד תורה ואינם מנחים את חסידיהם הצעירים להשליך לאסלה את צווי הגיוס.
זהו כל ההבדל היסודי, המהותי והפנימי בין חסידות לליטאיות. בקהילות הגדולות במזרח אירופה לפני השואה, נהוג ומקובל היה חוק בלתי כתוב שלפיו לא הניחו ולא העניקו לראשי ישיבות ליטאיות כהונות ותפקידי-מפתח בחיי הקהילה. היה והופגן כלפיהם כבוד והערכה, אבל הרחיקו אותם ממעמד של נוכחות והשפעה בבעיות ונושאים שהעסיקו את הציבור החרדי והחסידי.
גם בשנים הראשונות לקיום המדינה ראשי ישיבות ליטאיות לא היו מעורבים, וגם לא ביקשו מעורבות, בהתייחסות וטיפול בבעיות של הציבור החרדי והחסידי. הסיבה לכך הייתה, שלגדולי תורה ליטאים אין קשר ישיר ליהודי היחידי ולציבור והם אינם מודעים לצרותיו של היהודי. האדמו"ר מקבל 'קוויטל' שבו החסידי שוטח את צרותיו ומבקש ברכה ועזרה.
מי ששבר את המסורת של ריחוק הליטאיות מחיי הציבור היה הגאון הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז'. בשנת 1983 הוא פרש ממועצת גדולי התורה של אגודת ישראל וב-1988 פילג את אגודת ישראל והקים מפלגה ליטאית - "דגל התורה". התוצאות של פעילותו ויוזמותיו כפי שהן נראות היום, מפלגת 'יהדות התורה', שמעמדה עלוב ומושפל, שחברי הכנסת שלה עוינים אחד לשני והנהגה של הזרם הליטאי העצמאי שאין לה אומץ לב, גדלות רוח והכרה בתקופה קשה שהעם בציון לא חווה מאז השואה כדי לעשות מעשה שהזמן גרמא, שהזמן תובע, צריך וזקוק לו.