השבוע הייתי בסיור מרגש במנהרות הכותל. הן משתנות מביקור לביקור, הולכות ומתגלות כפלא מדהים עם כל חפירה חדשה של הארכיאולוגים. קשה להסביר את מה שחשים כשמתהלכים בתוכן - כאילו התנ״ך נפער לפתע ומזמין אותך פנימה.

אבל לתחושת הקסם הזאת מתלוות עוד תחושות. הראשונה היא זלזול עמוק בנרטיב הבורות האנטי־ישראלי, שמגדיר את היהודים כ״קולונייזרס״, במקום להכיר בפלא המדהים שבמסגרתו חזר העם המוכה שלנו למולדתו העתיקה. השנייה היא כאב גדול בלב, כי אנחנו מבזבזים את כל האנרגיה על ספינים צרים במקום על בניית הארץ מתוך תחושת לכידות לאומית, כמו גם על בנייה עיקשת ומתמשכת של הסיפור היהודי.

הכותל המערבי וכיפת הסלע (צילום: משרד התיירות)
הכותל המערבי וכיפת הסלע (צילום: משרד התיירות)

מה שקיים מתחת לכותל הוא של כולנו. גם של הישראלים וגם של יהדות התפוצות. הסיפור שלנו נתקף בהמון מאמצי דה־לגיטימציה כבר שנים. כישראלים, אנחנו בכלל לא צריכים להתעסק בתקיפת הסיפור הפלסטיני, אלא בחיזוק הסיפור שלנו. הסיפור המשותף וההיסטוריה המשותפת שממנה צמחה הציונות.

השחיתות היא שהפילה את ירושלים בעבר, וגם בתקופה הנוכחית נקלענו לשחיתות, אפילו אם אופייה הוא אחר. השחיתות היא בפוליטיקה של פילוג ובהנהגה שאינה יודעת לאחד וגם אינה מעוניינת בכך. היא רואה את טובתה הצרה במקום לראות את מקומה הקדוש וההיסטורי בסיפור הקולקטיבי של עם ישראל.

מה הסיפור של טראמפ

הנרטיב היהודי־ישראלי מאבד מכוחו כשאנחנו עסוקים בנרטיבים פוליטיים צרים. הם אלה שמקבלים את הבמה, במקום שיקבל אותה הסיפור הקולקטיבי. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל נושא. קחו לדוגמה את האמירה הפתאומית של דונלד טראמפ השבוע, לגבי החטופים.

טראמפ אמר משפט אחד לחמאס: “אם לא תשחררו את החטופים עד שאכנס לבית הלבן - תשלמו מחיר כבד“. האמירה שלו זכתה להדהוד מדהים, והלוואי שתעשה הבדל. עם זאת, קצת קשה להימנע מלשאול - למה אף אחד לא אמר את זה בצורה כזו עד עכשיו? הכוונה היא לא לנשיא ארה״ב כזה או אחר, אלא אלינו.

טראמפ במסע בחירות 2024 (צילום: רויטרס)
טראמפ במסע בחירות 2024 (צילום: רויטרס)

הדבר הנכון ביותר מרגע החטיפה הפושעת וחסרת התקדים של אזרחים, היה לחזור מדי יום על הדרישה הזאת כלפי חמאס כדי שכל העולם ישמע: ביצעתם פשע מלחמה מתועב, ולפני שבכלל נדבר על משהו עליכם לשחרר קודם כל את החטופים.

זו הייתה צריכה להיות הדרישה הפומבית הראשונה של ראש ממשלת ישראל כבר ב־7 באוקטובר. שחרור ללא תנאי. משם היינו צריכים להתחיל. אבל במקום זה נגררנו לנרטיב של חמאס, שעל פיו חייבת להיות עסקה. ברגע שהמסגור היה ״עסקה״, התחילו השוואות בזויות בין אזרחים שנחטפו בפיג׳מה ממיטתם לבין אסירים פלסטיניים שנעצרו בשל מעשי טרור, כאילו שזה אותו הדבר.

ברגע שהמסגור הוא ״עסקה״ ולא שחרור ללא תנאי, חמאס העמיק את דרישותיו המופלגות לנסיגה. בשום שלב ישראל לא יצאה בדרישה ברורה ומהדהדת, עקבית ונחושה, לשחרר מיד את כל האזרחים שנחטפו ללא תנאי. למה אף אחד אצלנו לא הפך את האמירה הכל כך פשוטה של טראמפ לקמפיין עד עכשיו?

התשובה לכך טמונה בתרבות המניפולציות. כבר תקופה ארוכה שאין אמון מספיק רחב בממשלה ובעומד בראשה, ולכן יש צורך תמידי במניפולציות. כך, בין היתר, דרשו ממשפחות החטופים להיות בשקט כדי לא לפגוע במשא ומתן, שזו דרישה בלתי הגיונית ובלתי ישימה בעליל.

כך, בין היתר, נולדה גם הסאגה סביב אלי פלדשטיין, בניסיון לעשות ספין ש״יוכיח״ שהפגנות לשחרור החטופים מסייעות לחמאס. הרי אפשר היה למנף את ההפגנות לנרטיב לאומי שדורש את שחרור החטופים ללא תנאי.

מרוב שהיינו עסוקים במניפולציה על מניפולציה על מניפולציה, לאף אחד לא היה זמן וראש לחשוב על הדבר הכי פשוט, הכי נכון, הכי אמיתי והכי מובן מאליו.

מה הסיפור של התאגיד

המניפולציות עובדות הרבה פחות טוב מפעם. כוחן נשחק. רואים את זה בכל הסקרים - הממשלה אפילו לא מתקרבת לתמיכה שהייתה לה כשנבחרה לפני שנתיים. כבר תקופה ארוכה שאין לה לגיטימציה. הבעיה היא שגם אין לה יושרה. לכן היא מנסה להשיג פייק לגיטימציה - עם עוד ועוד מניפולציות והאשמות. בינתיים היא ביטנה את עצמה פוליטית עם ״הימין הממלכתי״ (שם שכבר אינו משקף דבר), ולכן היא גם מנסה למהר לפני שייגמר, ולנצל את מושב הכנסת הנוכחי כדי לחטוף ככל יכולתה.

כך היא העבירה, בין היתר, את החוק ל״הפרטת התאגיד״, ובמקביל הפיצו פעילי ליכוד רשימה של שדרני התאגיד לפי מידת תמיכתם בממשלה. המטרה היתה ״להוכיח״ שהתאגיד אינו מספיק מאוזן, כי אין בו מספיק שדרנים שתומכים בממשלה. אבל ממתי עיתונאים אמורים בכלל לתמוך בממשלה? הרי זה לא תפקידם. גם אם שואפים לאיזון אידיאולוגי, שדרנים אמורים לבקר מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך תמיכה או אי־תמיכה בממשלה.

בניין תאגיד השידור הישראלי בירושלים (צילום: שי אפשטיין)
בניין תאגיד השידור הישראלי בירושלים (צילום: שי אפשטיין)

הרשימה הזאת רקובה בעיקר מפני שאין בינה לבין עיתונות דבר. להיות שדרן שהוא ״בעד הממשלה״ זה לעשות תעמולה. זה לא תפקידה של התקשורת, גם אם היא חוטאת בכך. מי שמנסה למסגר כך את תפקיד התקשורת בעצם מהתל בציבור כדי לנסות לשלוט עליו.

תרבות המניפולציות מעולם לא התקיימה בישראל בעוצמה ובהיקף הנוכחיים. זה גרוע פי כמה כשזה קורה בזמן מלחמה. עבור חלק עצום בציבור זה פשוט בלתי נסבל. הגזלייטינג התמידי גורם גם למי שעוקבים בשבע עיניים אחרי התרחישים להתבלבל לפעמים, לפקפק ביכולת שלהם להבין מה קורה כאן. במקום להחליף את המניפולציות במעשים שיביאו יותר אמון, הממשלה מנסה רק להגביר את המניפולציות, אף שהן אלה שפוגעות באמון מלכתחילה.

מה הסיפור של האופוזיציה

חשוב להגיד שהסחרור שאנחנו חווים הוא לא רק אשמת הממשלה. הוא גם אשמת האופוזיציה. זו מצאה דרך נוחה להתמודד עם האכזבה בציבור: היא מתנצלת על אוזלת ידה, וחבריה מבקרים שוב ושוב את הממשלה שיורה עלינו מניפולציות בקצב מסחרר. התגובתיות של האופוזיציה היא לא התשובה אלא הבעיה. כל אחת ממפלגות האופוזיציה עסוקה רק באלקטורט הצר שלה. זאת במקום להתעלות לצורך השעה, למצוא את הדרך להתאחד ולהציג אסטרטגיה אלטרנטיבית ברורה.

חלק גדול מהציבור כבר הבין שהממשלה הנוכחית מסכנת אותנו, אבל היא מצליחה להישאר במקומה כי ראשי מפלגות האופוזיציה, ובעיקר יש עתיד, המחנה הממלכתי וישראל ביתנו, מפזרים את האנרגיה שלהם במקום לאחד אותה למפלגת אלטרנטיבה חזקה. נחשו מה? לא כולם יכולים להיות במקום הראשון. הרוב יצטרכו לוותר או להסכים לפריימריז. הרי האלטרנטיבה לפוליטיקת הפילוג שמבזבזת אנרגיה, שהיא הדרך שמציעה הממשלה, היא אלטרנטיבה של אחדות. כל עוד מפלגות האופוזיציה לא מציעות אותה יחד, אלא רק מתחרות על מי יגיב יותר בבוטות, הן אשמות במצב לא פחות מהממשלה.

יו''ר האופוזיציה יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)
יו''ר האופוזיציה יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)

במצב הנוכחי, מתמטיקת המנדטים לא עוזרת לעם ישראל. היא לא עוזרת לחטופים. היא לא עוזרת לחיזוק הסיפור הישראלי הקולקטיבי. איך הם עדיין לא הבינו שהאחדות בעם מתחילה אצלם?