זה קרה החודש לפני 70 שנה ונודע כפרשת "העסק הביש". שתי חוליות של צעירים יהודים שהופעלו בחוסר מקצועיות על ידי המודיעין הישראלי נתפסו במצרים. החוליות נשלחו בקיץ 1954 לבצע פעולות חבלה ביעדים בריטיים ואמריקאיים באלכסנדריה ובקהיר, כדי למנוע את יציאת הצבא הבריטי ממצרים.
מפקדם, אברי אלעד, נחשד כי הסגיר אותם לידי המצרים. הוסגר גם לוחם מודיעין בכיר שפעל במצרַיִם, סא"ל מאיר (מקס) בינט. העצורים נחקרו באכזריות על ידי המצרים והועמדו למשפט ראווה. עשרה ימים לאחר מעצרו, בינט שם קץ לחייו. מפקדי שתי החוליות, שמואל עזר ומשה מרזוק, נידונו למוות והועלו לגרדום ב־31 בינואר 1955. שאר החברים, ויקטור לוי, פיליפ נתנזון, מרסל ניניו, רוברט דסה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס, נידונו לתקופות מאסר שונות עם עבודות פרך. ארבעת האסירים האחרונים שבהם הגיעו לארץ ב־1968, לאחר מאבק שניהל ראש המוסד דאז, מאיר עמית.
ההפעלה הרשלנית של הרשת והתוצאות הקשות הסעירו את הציבור ואת המערכות הפוליטית והצבאית. הוויכוח על הקמת ועדה משפטית או פוליטית שתחקור את הדברים היה אחת מהסיבות לפרישתו של בן־גוריון מראשות הממשלה ב־1963. בפרשה זו התחמקו קצינים בכירים בצה"ל מנטילת אחריות אישית להחלטותיהם ולמעשיהם. הם שיקרו בוועדות חקירה, זייפו מסמכים והפקירו את חברי החוליות הצעירים במצרים.
אחרי שהגיעו לארץ, סירבו אסירי הפרשה לומר מילה רעה על המדינה, אף שהייתה להם ביקורת על שולחיהם ומפעיליהם. זכיתי להכיר אישית את רוברט דסה ז"ל, שהלך לפני זמן קצר לעולמו. דסה, איש בעל קסם אישי, היה במשך שנים רבות ראש מערכת החדשות בתל אביב של הטלוויזיה בערבית בערוץ הראשון. הוא נמנע מלדבר על פרשת "העסק הביש", והיה מוכן רק לומר שזאת הייתה התקופה הקשה ביותר בחייו.
גם מרסל ניניו ז"ל סירבה להתראיין. הפעם היחידה שחרגה ממנהגה הייתה בריאיון לקרן להנצחת קדושי קהיר. בתשובה לשאלה מדוע הסכימה לעשות זאת, אמרה: “יש לי מסר לצעירים... שתתנדבו. תהיו אכפתניקים, תהיו תחת האלונקה, אבל תהיו ביקורתיים קודם, תשאלו למה, תשאלו איך וכמה. אל תסתנוורו".
לפני 100 שנים נולד באלכסנדריה אלי כהן, שנחשב לאחד מסוכני המודיעין החשובים ביותר שפעלו בשירות המוסד. כהן ז"ל הצליח לחדור לצמרת הפוליטית והצבאית בסוריה, ותרם רבות לניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים. הוא נתפס והוצא להורג בסוריה. פגשתי את אלמנתו נדיה, שהביעה תקווה שהשינויים בסוריה יביאו להבאת גופתו לקבורה בישראל אחרי 59 שנים. לטענתה, חזרתו של בעלה לסוריה בשלב מסוים חרצה את גורלו, והייתה מחדל של המוסד.
האם הפקנו את הלקחים מפרשת "העסק ביש" ומלכידתו של אלי כהן? מי לוקח היום אחריות על החטופים שבשבי חמאס? האם יש מי שלוקח אחריות על כישלונות, או שיש רק מי שמתהדרים בהצלחות? נראה כי אי־לקיחת אחריות הפכה לשיטה. אסור שהיא תימשך.