השר קרעי צודק בטענותיו על התקשורת - אבל יש בעיה אחת | דרור רפאל

למה קרעי צודק. קשה להגיד, לא נעים להודות, זה לא פופולרי ולא קולגיאלי, אבל לשינויים בעולם התקשורת שמציע השר יש היגיון ויש בשר. 
הנה תקציר: התאגיד לא חייב להיות ממומן מכספי ציבור, תחנת הרדיו גלי צה"ל לא ממש משדרת לחיילים, שיטת מדידת הרייטינג אינה אמינה, והמדינה לא חייבת לפרסם בעיתון שהמו"ל שלו טוען שהמחבלים האיומים והנוראים, הטובחים והאונסים, השוחטים המוטרפים - הם לוחמי חופש.   

הבעיה בהצעות של שלמה קרעי היא שהן באות משלמה קרעי, ועוד תחת הממשלה הנוכחית, ובמיוחד בעת הזאת. גם אם הכוונות שלו נכונות, הצעה שמגיעה מכיוונו לא נראית תמימה או לטובת הציבור. כל הצעה חשודה כמסייעת למטרה אחת: ביצור שלטונו של נתניהו. חבל, כי אם בוחנים את הצעותיו אחת לאחת מגלים דבר מדהים - עם רובן אפשר להסכים. 

אם ההנחה ש"שידור ציבורי חיוני לדמוקרטיה" היא אכן נכונה, האם לפאנלים של כאן, בהנחייתם של אורי לוי, אילה חסון ומאיה ראכלין, יש ערך מוסף קריטי לחופש הדיבור, כך שימומנו מכספי ציבור? ובמה הם שונים מפאנלים בהנחייתם של רפי רשף, עודד בן עמי ואלי ראכלין שמשודרים במקביל בערוצים הפרטיים? הם לא. הם עושים אותו דבר רק בחוסר הצלחה. 

אם בתאגיד היו משדרים תחקירים נוקבים וסאטירה נשכנית, עוד היה אפשר להבין את תפקידו הערכי, מוסרי, פלורליסטי, אבל תוכניות הסאטירה והתחקירים המשמעותיות ביותר משודרות בקשת. תוכנית האקטואליה־בידור הטובה ביותר משודרת בערוץ 14, ולפי סקר של מכון אגם שהתפרסם השבוע, העיתונאי האהוב ביותר הוא עמית סגל, המועסק על ידי חדשות 12. 

הסדרות של כאן מעולות, פופולריות ואיכותיות, אין ספק. אך "טהרן" לא יותר פלורליסטית ודמוקרטית מ"פטריק" למשל, שמשודרת בימים אלה ברשת. רוב הפקות המקור של התאגיד יכלו להיות משודרות בהוט או ביס, וממילא לקרעי אין עניין לפגוע בהן. להפך, הוא הצהיר שהתאגיד ימשיך להפיק תוכניות מקור והיסטוריה. נשמע הוגן.

התאגיד גם מחזיק בזרוע פודקאסטים מפוארת ובשבע תחנות רדיו, אך צריכה להיות סיבה מאוד משכנעת שנשתתף בשכרם החודשי של קרן נויבך, קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן, אם ממילא הם משדרים בתחנה פופולרית, שמשדרת פרסומות מסחריות. תחנות הרדיו היחידות שלציבור יכול להיות אינטרס להחזיקן הן אלה שמשדרות לקהל קטן, שלא היו יכולות להתקיים מפרסום, כמו תחנה בשפה האמהרית, הרוסית או קול המוזיקה.  

גם תחנת הרדיו גלי צה"ל היא אנומליה בלתי פתירה. מצד אחד, רדיו של הצבא, ומצד שני, מדוע שחיילים ישרתו עם מיקרופון מהתקציב של משרד הביטחון? ניחא אם בזמן מלחמה גלי צה"ל הייתה מקדישה את כל שידוריה לתוכניות לחיילים ולדיווחים מבסיסים, אך היא פונה להמונים עם שידורי אקטואליה, טורים אישיים של עיתונאים ומצעדי פזמונים. 

הכנסת אישרה בקריאה טרומית גם את חוק המדרוג. שיטת מדידת הרייטינג באמצעות הפיפל מיטר אינה קדושה ואינה אמינה. חברות הכבלים מחזיקות בידיהן את כמות הצופים המדויקת בערוצים השונים בכל יום, בכל דקה. הדרישה היא שהן יחלקו את המידע הנחוץ עם הציבור. דווקא בעניין הזה הייתה אמורה להיות אחדות בדרישה לשקיפות. 

ומעבר לכל, ישנה שאלה של גיוון. עד כמה השידור הציבורי נוגע למגזרים הלא מיוצגים. האם הציבור הדתי או החרדי או הימני או הדרוזי או הפריפריאלי, זה שחש ממודר, מוצא עניין בתוכן המשודר? הטענה המוכרת כלפי התקשורת שהיא שמאלנית, אליטיסטית, תל־אביבית. התאגיד לא הביא לטלוויזיה משהו אחר. להפך, המגזין "סוכן תרבות" עם קובי מידן ו"חדשות שישי" עם מואב ורדי, למשל, מקבעים את ההנחות האלה, ועוד עושים את זה עם רייטינג דל. 

ככל שהולכים לערוצים נידחים, כך אפשר להיות יותר ויותר מופתעים. רק לפני חודש בערוץ מכאן 33 ציינו 20 שנה למותו של רב־המרצחים יאסר ערפאת בדברי הוקרה מרגשים ובצילומים ממיטב השנים. 

אנחנו בעידן של חילופי הגמוניות במערכת המשפט, בצבא, באקדמיה וגם בתקשורת. כנראה רפורמת קרעי תיכשל, אבל סביר להניח שרעידת האדמה של ערוץ 14, שנתן קול לציבור ענק שהושתק, יגרור אחריו צונאמי של שינויים דרסטיים. קרעי מזיז לתקשורת את הגבינה. היא מתנגדת, מתאחדת נגדו, מייחלת לכישלונו, אך נכון להיום נראה שגם זה תהליך שלא יהיה ניתן לבלום.