הגעתי לנתניה, כמה יפה היא הפכה להיות. הלכתי בין הבניינים עד שהגעתי למספר. צלצלתי בדירה 8, בדיוק כמו שהוא כתב לי. “כן?", ענה מבטא צרפתי באינטרקום. “זו מרסל, קבענו לעכשיו, נכון?", שאלתי בהססנות. “בטח מרסל, תעלי, אני מחכה לך".

הוא פתח לי את האינטרקום ונכנסתי למעלית. הבטתי בראי ותיקנתי מעט את האודם. התלהבתי מאיך שהגה את השם שלי, בצרפתית זה תמיד נשמע טוב יותר. דפקתי על הדלת, הייתי לבושה די בהידור, אבל בידי אחזתי שקית עם מכנסיים קצרים וגופייה, כמו שביקש.

“שלום לך", הסתכל עליי, “מה שלומך? בואי איתי", אמר והפנה לי את גבו. סגרתי את הדלת והלכתי אחריו. חצינו את הסלון. הוא בן 60 לערך, צרפתי, מאוד צנוע, כיפה סרוגה לראשו. ביתו צבעוני מאוד, מרגישים יד אישה בבית וריח בישולים, אף על פי שחוץ ממני וממנו לא היה שם אף אחד. נכנסנו אל הקליניקה שלו, חדר צנוע, קטן, עם כמה דיפלומות בצרפתית, מיטת טיפולים ודגם אחד של עמוד שדרה.

“טוב, מרסל", התיישב אל מול המחשב, “ספרי לי, את כותבת בימין או בשמאל?". “שמאל", עניתי. “ובת כמה את?", שאל. “34. עוד מעט 35". “ומה קרה לך?", הקליד.

סיפרתי לו על הגב שכואב ומרדים לי את הירכיים, ועל החרדות, ועל הניתוח, ועל השנה הכי מגעילה בחיים שלי, ופרצתי בבכי, כהרגלי בחודשים האחרונים. הוא קם והביא לי טישו. “כל דמעה טובה", אמר, “אל תדאגי".

“ועכשיו", חרחרתי לעצמי, “כלומר, אתמול, הייתי אצל אורתופד, והוא רשם לי סיאטיקה, משהו כזה". פתחתי את השקית עם הבגדים והוצאתי מתוכה את אבחנת הרופא. סיאטיקה הוא לחץ של אחד העצבים על הגב התחתון שמקרין לכל הרגל. “אז כתב", אמר, “זו הסיבה לכל הטרגדיה? תחליפי בגדים, אני מחכה בחוץ".

הוא יצא החוצה, ואני החלפתי בגדים, בדרך כלל אני לא לובשת מכנסיים קצרים, די מתביישת בברכיים שלי ובירכיים, אבל שום דבר לא עניין אותי מלבד הרצון בתיקון.

שכבתי על מיטת הטיפולים, והוא מאחוריי, בהתחלה הרגשתי כמו ואקומים כאלו, אין לי מושג איך הם נקראים, אחר כך דיקור, ולבסוף הזיז לי את הגוף כל כך הרבה פעמים, שמהקליקים שנשמעו היה אפשר להוציא דיסק ולשלוח לתחנות הרדיו.

היו פעמים שהייתי צריכה לסמוך עליו ולתת לו לאחוז בי כשאני ממש על קצה המיטה, לא יכולתי לשחרר שליטה. “את חייבת", הוא התעקש. “אני אפול". “תשחררי שליטה". רק אחרי כמה דקות הצלחתי, והוא עמד בזה, למזלי.

אחרי שעה כזו, עמדתי עם הגב אליו, הוא ביקש ממני לעצום עיניים, הניח יד חמה על הלב שלי, והרגשתי כמו מאגר אנרגיות, שחיכו לפרוץ החוצה, חודרות דרך היד שלו, לגופייה שלי, עוברות את החזייה, העור, וכל מה שמתחת, ועוטפות לי את הלב. אין פה קלישאתיות, כך בדיוק הרגשתי. “כל הסטרס בנפש שלך התרכז לך בגב", אמר, “זה יחלוף, אל תפחדי, לא היום, לא מחר, אבל מחרתיים בטח תרגישי שינוי".

שילמתי לו ויצאתי ממנו. בדרך אל הרכב הרגל עדיין כאבה. התיישבתי ברכב, הפעלתי חימום, ושוב התחלתי לבכות. מה יהיה איתי? חברה שלי המליצה עליו, אמרה שהוא אוסטיאופת. לא ידעתי מה זה בכלל, אבל גם אם היו מציעים לי לעשות יוגה עם המורדים בסוריה כי זה יעביר את הכאבים, הייתי חוצה את הגבול, ואפילו מביאה להם ספיחה ומעודה מהדודה הסורית שלי.

שנייה אחרי שישבתי ברכב, הוא התקשר אליי. “שכחתי משהו?", עניתי. “מרסל, אני חייב להגיד לך משהו, את קיבלת מתנה, את החיים שלך, אם לא תפתחי את המתנה, ורק תחשבי כל היום מה יקרה לה, מה עשינו בזה? עדיף להחזיר לחנות". וניתק.

הדמעות יבשו מעצמן ונסעתי הביתה לחריש, לפני שעות הפקקים. יש משפט מאוד יפה, הוא מיוחס לאבן גבירול, אבל יש לו אזכורים עוד קודם: “אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – דמיו אינם עוזרים, וימיו אינם חוזרים". ובאמת, מה יעזור לי להתעסק כל היום בחרדות? הרי אשר יגורתי וכו', אז למה לי לעשות את זה לעצמי ולסביבתי?

בבית הכנתי לי נס קפה ופתחתי את היומן שלי. היו שם הרצאות וסדנאות, וביניהן המון בדיקות שקבעתי: MRI, בדיקות תקופתיות, כירורג שד. לא הבנתי של מי היומן הזה. של זו שהייתה מוקפת בחברים, מצחיקה את כולם ומוציאה אותם ממצבי רוח קודרים? של זו שאמרה, “יאללה, גם ככה כולנו נפגשים בסוף באותו חדר המתנה ומשכנעים את מלאכי השרת להכניס אותנו לגן עדן", או של זו שנהגה לסגור לעצמה כרטיס טיסה באבחת מקלדת (נדמה לי שהמצאתי ביטוי עכשיו) ולטוס גם עם כסף שטרם קיבלה?

החלטתי לקחת את עצמי בידיים. התקשרתי לבטל חלק מהפגישות, נכנסתי לחדר הארונות, הכנסתי לתוך שלושה ארגזים המון דברים שסתם עמדו שם. אלבומי חתונה מהיום הכי טרגי בחיי, ספרים שאני לא קוראת וכנראה לא אקרא אף פעם, מתנות מאנשים שכבר לא חלק מחיי, כל מיני פיצ'פקעס (ככה כותבים את זה? אני תוניסאית) ובגדים שאף פעם לא אלבש – והורדתי הכל לפח. החלטתי שאני מתחילה לנקות ולבנות מחדש, וגם מעיזה סוף־סוף להרים ראש מול כל מיני דברים ואנשים שעשו לי רע, וגם אם זה יגזול מזמני ומכספי, ארחיק אותם מחיי. החלטתי להתחיל לנקות, הבריאות השלמה תבוא רק ככה.

אחר כך נסעתי אל חנות ההפתעות בשקל, פה בחריש, קניתי המון שטויות של חנוכה לבתי ולחברות שלה וערכתי שולחן נחמד. אספתי את שלושתן מהגן, באישור הוריהן כמובן, ויצרתי להן ערב חלומי. אכלנו פיצה וירקות כדי לאזן, סיפרתי להן את סיפור החנוכה, את הנס הגדול שקרה, בנינו סביבונים מנייר והחשכנו את הבית והדלקנו נר קטן. אחר כך הן הלכו הביתה, וגפן עזרה לי לסדר, כלומר הכניסה נייר גזור אחד לתוך שקית וסיימה את תפקידה.

הרכבת לא עוצרת וממשיכה בדרכה כל הזמן, אנחנו בוחרים אם להיתקע בתחנה חסרת צל, תחת שמש יוקדת ובלי מים חיים, או להחליט שאנחנו יוצאים למסע אחר, מרפא נפש וגוף ומחזק פי כמה. אז פעם אחת ולתמיד אני עולה על הרכבת הזאת, ושתימשך הנסיעה כמה שתימשך, הנופים יהיו יפים על פי רוב, לפעמים גם לא, אבל כל עוד היא ממשיכה בנסיעה, אין מה לדאוג.

מכירים את השיר על גדליה רבע איש, שכתב אלתרמן?
“בבוא היום אני אומר / לקברניט היכונה / האוקיינוס די נגמר / נשוב נא הירקונה / ובנמל קהל צוהל / יריעו כלי הרוח / ואבא שר תודה לאל / בוא גדליה קצת תנוח / והוא בוכה והוא צוחק / שואל איפה היית / הייתי אבא, אוף, הרחק / שא עין והביטה / הייתי בעולם גדול / ראיתי בעולם הכל / ובחיי ובחיאת חיי / אבא אומר לך כדאי". מתישהו, כשארווה, היא תעצור לי בתחנה טובה יותר. יפה פי כמה ומוצלת, ועליה אתלה שלט “בית". ואז, סוף־סוף, אשב לפתוח את המתנה שקיבלתי.