על מדף המזכרות בדירה הקטנה של הוריי בקיבוץ מלכיה, היו מונחים כמה מטבעות לבנוניים וקופסת גפרורים צבעונית. אבי החליף אותם עם פלח לבנוני שעיבד את השדה שלו מעבר לגדר המטע. בצד שלנו הייתה מדינה מתוקנת עם טרקטורים, טפטפות, ייחורים ומטוסי ריסוס; בצד השני היו כפות ידיים, חמורים וגשם בעיתו, או שלא; לכן התנשאו המטעים שלנו לגובה והתפוחים והשזיפים היו הכי טובים בעולם, ובצד השני היו חלקות קטנות ונמוכות של טבק ודורה של תושבי בינת ג'בל.
בשנות ה־70 עוד לא הוקמה גדר המערכת עם כביש הטשטוש, ולא היו כל הגאדג'טים האלקטרוניים שהיו אמורים להתריע ולעצור כוחות עוינים מלחדור לשטח ישראל. הפלחים משני הצדדים לא היו מודאגים. הם רצו לחזור הביתה בשלום עם תפוחים וטבק, ולפעמים החליפו תוצרת שזרקו מצד אחד של הגדר לצידה השני.
כ־50 קילומטר בערך לפני העליות האחרונות למלכיה, אחרי שכבר נסענו דקות ארוכות בנוף שפעם כינו אותו ללא ציניות פרובנס או טוסקנה של ישראל, הרגיש הגליל כמו הרי המגרב. בשנה האחרונה נשרפו היערות מירי חיזבאללה; הקרקע הייתה שדופה ואבקתית והגבעות התגלגלו אחת לתוך השנייה באפרוריות מייאשת. בעבר ידענו תמיד שאנחנו בגליל כי הוא היה ירוק, דשן ואדמתו חומה, ועם גוש דן, כתם הריאה האורבנית המפושט, נושף מיוחם בעורפנו. בשבוע שעבר שום דבר לא צבע את הנוף בירוק. גם האובך לא עזר לתחושת המחנק; השמיים היו נמוכים וקרובים מדי.
ניכר היה בנהגת לצידי שהיא מתרגשת לחזור הביתה אחרי מאמץ כה מרוכז להרוס אותו. ספק אם יש מקום בעברי שהיה גורם לי להרגיש כך. זה כוחו של מקום שחברת הילדים שגדלו בו יחד ונפרדו, מנהלים עדיין קבוצת וואטסאפ. זה מעורר קנאה.
בקיץ 2023, חודשים אחדים לפני 7 באוקטובר, הצטרף איתי קרויז, המנהל הקהילתי של מלכיה, לצוות הכיבוי שניסה ללא הצלחה לכבות שריפה במטע הקיווי. על הענפים העמוסים להתפקע היה פרי בשווי מיליון שקל, רגע לפני הקטיף.
"הייתה ללבנונים שיטה", אמר לנו איתי, "כשנשבה רוח מערבית, הם הציתו אש בשטחם והרוח נשאה אותה למטעים שלנו. היו הרבה שריפות; נזקים במיליונים. אנחנו הקמנו קבוצת אש כדי לתת מענה מיידי. עד שתגיע כבאית לא יישאר מה לכבות. באותו יום עמלו על הכיבוי איזה 15 איש, הגיעו כבאית ושני חיילים. מעבר לגדר התגודדו המון אנשים שאי אפשר היה לטעות בהם וצילמו אותנו באין מפריע. מה היה קורה אם מישהו היה מוציא נשק?".
מנהל הקהילה המודאג בירר והבין שמוצב צה"ל הסמוך אינו מתצפת, מתריע או מאבטח אותם. "התעורר ספק". אמר קרויז, "כמה הצבא על הדברים, האם הוא ערוך ומפרש נכון. התברר שאנחנו הם אלה שמדווחים ומתריעים לכוחות הביטחון על אירועים ולא ההפך". במקום זעם אנחנו שומעים איפוק. חלוקת התפקידים בין האזרחים לצבא תחזור על עצמה שוב ושוב בחודשים הבאים, מטע שרוף יהיה כסף קטן.
נסענו למלכיה ביום השישי להפסקת האש. יום חורף נעים עם אובך שמעיב על הגאווה המקומית שלי. אין מקום יפה ממלכיה בעולם. 700 מטר מעל פני הים, רואים את עמק החולה והרמה ואת השלג שנצבר או נותר על פסגת החרמון. בקיץ חם ובחורף קר והטבע משתגע ומתפרץ מתוך האדמה. בחורף היו קורסים ענפים מכובד השלג או מהרוחות העזות, ועד האביב הכל צמח מחדש והשתקם והתכסה בירוק וסגול וצהוב ואדום. הרשתית מוחקת את מראה המדרונות החרוכים מצומת כ"ח ולאורך כביש הצפון. העין רואה מה שהיא מכירה. את חורש העד והרקפות. באנו לגבות עדות על הפשע הכי גדול שבוצע נגד העם היהודי מאז השואה. בלשים עתיקים מלפני עידן טביעות האצבע ובדיקות דנ"א. מנסים להבין אם החיים תמו או שהם ממשיכים.
הלב מפרפר. האם מלכיה תקום לתחייה או תמות? ומנרה. ואביבים. ובארי. וח'אן יונס. וכרמל גת. ולירי אלבג שתיבדל לחיים ארוכים. האם נתאושש כמו עץ האזדרכת שקרס בחורף ופרח באביב פריחה סגולה עם הריח שאין מתוק ממנו? בבקשה אלוהים תעשה נס ללירי אלבג.
בשער הקיבוץ הרגשתי כאילו הגעתי להלוויה של עצמי. אף פעם לא הפסקתי להיות מלכיה, ועכשיו מלכיה אינה מלכיה. אז מה אני, אם מה שהייתי חדל להיות.
אני בת ההרים. אני בינת ג'בל. העבר מתערבב עם העתיד בלי נגיעות של כאן ועכשיו. בלי ילדים על הדשא וקלנועיות על השבילים. שנת 24' היא שנת 48' רק בלי תקומה בסוף. הפליטים הם חברי מלכיה הישראלים או ערביי הכפר מלכיֶה. גן עדן מתערבב עם הגיהינום; קפסולה של זמן ומקום בעידן של כאוס מוחלט, כמו שנתניהו אוהב. מלכיה ריקה מאדם חוץ מכיתת הכוננות שביום עובדת בנוי. היישוב פורח.
קבוצת הוואטסאפ הכיתתית שלנו פעילה מאוד, ובחודשי המלחמה נשלחו בה המון תמונות וסרטונים. ראיתי פגיעות ישירות, טנקים על הדשא מול חדר האוכל. את הבית של מך ובועז שטיל נכנס אליו דרך הדלת, פוצץ את כולו והשאיר את המעטפת על תילה. הורינו החמודים רוקדים עם מטפחות צבעוניות בחוג שרווית העבירה במלון המפונים בטבריה. אבל ביום השישי להפסקת האש, נראה הקיבוץ כמו סצינה מהסדרה "הנותרים".
יריב רוזנברג היה ילד ג'ינג'י ופרא אדם; עכשיו הוא מנהל התפעול של הקיבוץ. גבר שמנהל בתבונה, בקור רוח ולב חם, מערכת מורכבת שחסרים לה המון חלקי חילוף. את 14 החודשים האחרונים הוא בילה עם כיתת הכוננות. הקיבוץ השלם והמתפקד הוא פרי עבודה קשה וחכמה שלו, של מנהל הקהילה איתי קרויז ושל חבריהם. כשהתקבלה הוראת הפינוי, עברו רוב התושבים שלא עזבו מיד, למלון "נוף כנרת" בטבריה. מקיבוץ של 450 תושבים נשארו במקום כ־30 איש. רובם כיתת כוננות.
המעבר מחיי שגרה כפרית למצב פליטות אחרי אירועי 7 באוקטובר, כלל אלף אתגרים וקשיים. המצב שנמשך בלי שום כוונה נראית לעין לסיים אותו, יצר משברי משנה כמו פצצת מצרר שלא מפסיקה להתפוצץ. האנשים שפגשנו עברו במהלך חודשי המלחמה לפחות שני מקומות שאמורים היו להיקרא בית. רבים מהם גם ארבעה או חמישה.
כמו כל אחד בארץ המיוסרת הזאת, המצוקות, המועקות, הפחדים והאתגרים לא פסחו על אף אחד. לאיתי שלוש בנות בצבא, ילד בן 11 ואישה גיבורה שהעסק שלה נדם כבר שנה. היא מצאה וריהטה והעבירה את המשפחה לשני בתים בלי שבעלה ראה אותם. ליריב שני בנים, אחד מהם עבר מילואים ארוכים וקשים עם התמודדויות שאף אחד לא צריך לעבור, ואישה עם בת מתבגרת שחיות חודשים בחדר מלון קטן. בלי פרטיות, בלי אלף חפצים שהיו זמינים להן כל חייהן. עם חובה לחשב מסלול מחדש עשר פעמים ביום, בדרך לאוטו, מהמיטה למטבח.
"מההתחלה החלטנו שנציב את הפרט לפני הקהילה. היו מקרים קשים, ועזרנו גם במצבים אינטימיים ובמתחים משפחתיים. האמנו שאם אנשים ידאגו קודם כל לצרכים של עצמם, לחוסן המשפחתי, בסוף גם הקהילה תרוויח. הגישה הזאת הוכיחה את עצמה", אמר איתי.
אנרגיה רבה הושקעה בהגנה מפני צה"ל ששיכן בקיבוץ המפונה גדוד מילואימניקים. היה צריך לשמור שהצבא לא יציב טנקים איפה שמתחשק לו. שחיילים לא ייכנסו כאוות נפשם למבנים ציבוריים ופרטיים ויעשו בהם כבשלהם. זו המלחמה שבה נסדקה סופית תדמיתו של הצבא המוסרי ביותר בעולם. חודשים ארוכים מדי בשג'אעייה וחברון השכיחו מהחיילים את תפקידם וסייגיו. כיתת הכוננות הגנה על החשמל, על הניקיון והנוי, על מערכת הביוב של יישוב קטן שאינה בנויה למאות חיילים, ועל השטחים החקלאיים כשהתאפשרה גישה אליהם. אם משתמע שהיו יחסים גרועים עם הצבא, אז כלל לא.
במהלך הסיור עם יריב, הגיעה מכונית בודדת לקיבוץ. ירד ממנה חייל שהעניק ליריב תעודת הוקרה ממוסגרת אחרי חיבוק חם. זה הגליל העליון. לא השומרון, לא מעלה נקמה. בתעודה היה כתוב מלכייה ולא מלכיה, אבל מילא. זאת הג'סטה שחשובה.
"מהשבועות הראשונים נערכנו ליום שאחרי. הכנו תוכניות מגירה, דיונים בקבוצות לנושאים ספציפיים, מה שקראנו 'שולחנות חוסן'. זה היה מורכב, בתוך אי־ודאות, מה ומתי ואיך", אמרו לנו. "המצב במושבים הסמוכים קשה יותר", אמר איתי. אין בהם התשתית הארגונית והאידיאולוגית של קיבוצים. תחת משטר שרואה בסולידריות מילה מגונה, יש להם פחות סיכוי. המדינה עזבה את הבניין לפני שנים.
כשגנץ הצטרף לממשלת יאיר ובן גביר, הוא לא דרש ולא קיבל שום תפקיד אופרטיבי, מלבד הזכות לעמוד ליד ארגז החול עם סמוטריץ' כדי לעזור לנתניהו להעביר את ההפיכה המשטרית בקצב שלו. בחודשים שהיה כביכול נציג לאזרחים בשלטון, לא בלמו גנץ ואיזנקוט שום מינוי ולא מנעו שום החלטה מופרכת באף תחום מחיי האזרחים. כאילו המלחמה מתרחשת רק מעבר לגבול, והשיקום, החינוך, החקלאות, המסחר ויחסי החוץ, הם לא חלק ממערכה כוללת לשיקום המדינה. ואטורי מינה את האוגר שלו לדירקטוריון המל"ג; שרה ניסתה למנות את האיש שסופר את הבועות בשמפניה לראש מנהלת השיקום של הצפון, ויוסי שלי המשיך להיות מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
"היתרון היה", אמר יריב, "שאנשי מס רכוש פחדו להגיע, כך שהאישורים ניתנו בטלפון. שלחנו להם תמונות, הם שלחו אישור, אנחנו מצאנו קבלנים, שוב קיבלנו אישור ואחרי הביצוע המשרד העביר את הכסף ישירות לקבלנים. כשהנזק סיכן חיים זה הלך מהר".
יריב מקפיד על עובדות. לא תתפסו אותו מתלהם על שום דבר. "כשהדף של טנק צה"לי פוצץ את גגות האזבסט של המוסך, הם אישרו מהר. כשירי פגע בקווי מתח גבוה, המקום היה חשוף לירי ואי אפשר היה לעבוד שם, אז חברת חשמל שלחה גנרטור ענק שסיפק חשמל לשכונה שנותקה". בימים אלה, שוב ביוזמת יריב, מתנהל פרויקט של הטמנת קווי המתח באדמה למקרה של התלקחות נוספת.
כל אחד היה רוצה שאיתי ויריב יטפלו בו. הקיבוץ ערוך ומוכן לחזרת התושבים. מלבד התוצאות שמדברות בעד עצמן, האנשים מעוררים התפעלות. השקט, היושרה, הרטוריקה שאין בה התלהמות או כעס. זאת שוב הממשלה שלא החליטה מה עכשיו. כל תושבי האזור שפגשנו עדיין באותה עמדת המתנה, ודוחים לעת עתה את השיבה הביתה.
עזבנו את מלכיה בלב מלא, והמשכנו על כביש 886 למנרה. אותו עמק נפרס תחתינו, אותו חרמון, אותו חורש שרוף. כביש משובש; אולי בגלל שנה ללא תחזוקה, אולי תנועת הטנקים או רקטות של חיזבאללה. העולם עוד לא החליט אם הוא חי או מת. בנקודת התצפית ללבנון במלכיה ששלטיה דהו הרבה לפני המלחמה, ראינו דגל ישראל מתנוסס על אחד הבתים על הרכס. ברקע נשמעו צרורות מקוטעים של מא"גים של גולני. זאת הפסקת אש אגרסיבית והצרורות ששמענו נקראים "ירי הרחקה". כל מי שמרים ראש חוטף. זה הלקח מהפסקת האש הרופסת של 2006. חיזבאללה לומד שהטיילת דרומה סגורה ותם עידן ההתגרות.
להגיע למנרה יותר מפחיד מלהגיע למלכיה. את מנרה רואים מכל מקום, כולל מלבנון וסוריה. חברים מספרים שלא נשארו שם הרבה בתים שלמים. למדנו איתם בבית הספר האזורי. בכיתה מולנו היו שישה ילדים ממנרה, תאמינו או לא, קראו להם דגן ודגנית, ניר ונירית וחגי וחגית. שום דבר לא גורם לי לחייך כשאני חושבת עליהם היום. תושבי מנרה הבינו שאם לא יסגרו את הקיבוץ, תקום שם "תיירות חורבן", כמו הקרקס הנודד של טיולי המתנחלים ועוזריהם ביישובי העוטף. החייל בשער סירב לתת לנו להיכנס. בסוף השבוע שעבר פתחו חברים את שער הברזל הצהוב, טפטפו חזרה הביתה וערכו קבלת שבת. עבור חלקם זה היה יותר סמלי ממעשי. השיקום ייקח זמן.
לקריית שמונה נכנסנו מצפון. לפני שלושים וכמה שנים, כשיצחק רבין שעט לניצחון וטרם ידע, אמר לנו עוזי ברעם שהתמחה בהימורים על משחקי NBA, שרבין לוקח בגדול. אחרי כמה ביקורים בקריית שמונה הבנו שהיא בירת הבאגט של ישראל. כל מה שאכלנו הוגש בבאגט. כעת הייתה העיר מוגפת הרמטית והתנהגה כעיר רפאים. האמרים ומשאיות חנו על מדרכות. ברחוב היו יותר חיילים מתושבים. הדוכן היחיד שהיה פתוח היה "באגט שלומי". השתרך שם תור שאייל שני היה מקנא בו.
אנחנו לא שמאים ולא כלכלנים, אבל ייקח הרבה זמן וכסף לשקם את הגליל. יערות שרופים מתחדשים מאליהם, אבל על פי הערכה זהירה, כ־30% מהתושבים לא יחזרו הביתה. הם לא סומכים על נתניהו וגם למפרע על מי שיחליף אותו. לא רואים אותם מירושלים. יחלפו שנים עד שהגליל יחזור לעצמו, ויש אוכלוסייה שאין לה שנים לחכות. יכול להיות שלצימרים תהיה עדנה כאות הזדהות. כך מכפיפה תל אביב את ישראל לצרכיה.
ישבנו על שולחן עץ על המדרכה מול "באגט שלומי" עם אחד ממפוני מלכיה. דבר ראשון שהוא אמר לנו, מנהמת ליבו, היה שמישהו עם רבע מצפון יותר מנתניהו, היה אוכל את האקדח שלו ב־8 באוקטובר במקום להקריב מדינה בקרב הישרדות אישי. הוא לא חזר על זה, אבל אקדח מטפורי היה מונח בינינו כל השיחה.
מעבר הגבול לארץ תל אביב הוא בפקקים של ראש פינה. קשה לשמור על אופטימיות. היו רגעים כאלה ביום הזה. אנשי מלכיה נראו בלתי מנוצחים. יש להם מהבית את מה שאלף סדנאות מיינדפולנס לא ילמדו אותנו. כשהם בסביבה, שיקום וחיים במדינה מתוקנת נראים כמו יעד בר־השגה.
המלחמה הזאת - שבעצם נגמרה ומתנהלת על להבה קטנה וחורכת מכיוון שנתניהו מתחבא מאחוריה מהאמת ומההודאה בתקווה שטראמפ יציל אותו - מורטת עצבים, מעכירה את החיים ומחייבת את ישראל להחליט לגבי חבלי ארץ אמיתיים והזויים. ייקח שנים לשקם את עוטף עזה ועוטף חיזבאללה; לשקם את אמונם של תושבים שהממשלה הפקירה למותם. להפנות משאבים מבלי לכרסם בהם ולשים בלחיים כדי לתת לחרדים.
בעיקר יהיה צריך להחליט אם הגליל הוא מה שתמיד היה עבורנו; המקום שאליו אנו בורחים מהמולת חיינו כשאין לנו כוח לעבור בנתב"ג לעולם שעכשיו אנחנו בכירי מצורעיו. או להניח לרעיון ההתנחלות המשיחית להתפוצץ באורגזמה אלוקית ולקחת אותנו למחוזות שאין חזרה מהם. והכי חשוב: החטופים חייבים לחזור ונתניהו ובני עדתו חייבים ללכת.