תא"ל דניאל הגרי הוא דובר מצוין, שאמר דברים שמן הראוי היה שלא היו נאמרים. הוא אמר את האמת. אמירת אמת מעוררת יצרים, בעיקר כשנושא שנוי במחלוקת נמצא במגרש הפוליטי. הדברים של הגרי מדויקים, אלא שהוא קצין בכיר לובש מדים, ולכן אסור היה לו לומר אותם.

דובר צה"ל מתח ביקורת על "חוק פלדשטיין", שמבקש להעניק חסינות מהעמדה לדין לכל גורם ביטחוני שמעביר מידע סודי לראש הממשלה. לדעת הגרי, "החוק מסוכן לצה"ל, ויוביל למצב שכל חייל יכול לגנוב מסמכים, ולכן הוא מסוכן לביטחון המדינה".

לא ברור למה יו"ר ועדת החוץ והביטחון הזדרז השבוע לזמן את הגרי לדיון, שהרי הוא כבר התנצל על הדברים בפומבי וננזף בהליך משמעתי על ידי הרמטכ"ל. מכיוון שלא ניתן לנקוט נגדו שני הליכים משפטיים מקבילים במסגרת צה"ל, גם הדרישה של שר הביטחון ישראל כ"ץ לנקוט אמצעים משמעתיים נגד הגרי היא מיותרת.

תא"ל הגרי הוא לא רק דובר צה"ל, אלא גם דוברו של הרמטכ"ל. מי שמבקשים לבוא חשבון עם רא"ל הרצי הלוי לא פוסחים על דובר צה"ל, מה גם שמי שמאזין לדבריו של הגרי, מעריך שזאת דעתו של הרמטכ"ל. ולכן בתקופה שבה הרמטכ"ל נמצא על הכוונת של המערכת הפוליטית, ומקורבי ראש הממשלה לא מסתירים את רצונם שהלוי יפרוש בתוך זמן קצר, רק טבעי שגם הגרי נמצא על אותה כוונת.

המתקפה נגד דובר צה"ל יצאה מזמן מפרופורציה. אפשר לנחש שאם על רא"ל הלוי לא היה מופעל לחץ להקדים את פרישתו מצה"ל, הדברים היו זוכים לנפח שונה, ומסע הרדיפה שמתנהל נגד דובר צה"ל היה קטן בהרבה. להגרי יש רקורד צבאי מרשים, ויש לקוות שתפקיד הדובר אינו התחנה האחרונה שלו על מדים. את מרבית שנותיו בצבא הוא עשה כראש מספן ים, מפקד שייטת 13, וראש מחלקת המבצעים של חיל הים. בתפקידו כדובר צה"ל הוא מצטייר כקצין שקול וענייני, שהצליח לעקוף לא מעט מוקשים תקשורתיים.

לדברר את צה"ל בהצלחה זאת משימה לא פשוטה בימים רגילים, לא כל שכן בימי מלחמה, והגרי עושה זאת בהצלחה גדולה. הגרי נחשב אמין וסמכותי. הציבור מאמין לו. כדי לחזק את אמינותו, הוא יוצא מעת לעת לשטח כדי להראות לצופי הטלוויזיה מקרוב את ההתנהלות בשטח ואת הישגיו האמיתיים של הצבא במלחמה בצפון ובדרום. הגרי חשף בפנינו את המנהרה שבה הסתתר יחיא סנוואר בדרום עם משפחתו ומקורביו. במנהרה אחרת שנחשפה בצפון, הציג הגרי את כלי הנשק ואת היערכות מחבלי חיזבאללה לפלישה ליישובי הצפון.

התפקידים שמילא הגרי לפני שמונה לדובר צה"ל, והתנהלות יחידת דובר צה"ל בשתי מלחמות בצפון ובדרום, הופכים אותו למועמד ראוי לתפקיד של אלוף בצה"ל, וייתכן שלתפקיד מפקד חיל הים. אסור שאמירה לא מוצלחת אחת תפגע בקידומו של קצין בכיר, שיכול להמשיך לתרום לצה"ל ושהוכיח עצמו בכל התפקידים שאותם ביצע בהצלחה רבה.

הפנקס פתוח

לא כל שרי הממשלה בחרו להתייצב לצד בנימין נתניהו ביום הראשון של עדותו בבית המשפט. היו שם מאי גולן, עידית סילמן, אביחי בוארון, אושר שקלים, שלמה קרעי, אופיר כץ, מירי רגב, אמיר אוחנה, בועז ביסמוט, צגה מלקו, ניסים ואטורי, טלי גוטליב, אלמוג כהן ואיתמר בן גביר.

מבית המשפט נעדרו שרי הליכוד יריב לוין, ישראל כ"ץ, ניר ברקת, דודי אמסלם ומיקי זוהר (שהסביר שהיה בסיור מתוכנן בדרום) וגלית דיסטל אטבריאן, שבחרה לא לבוא אבל התפייטה ברדיו קול חי, ש"מי שמסתכל על נתניהו בעיניים קצת פחות גשמיות, רואה את הקב"ה מרחף עליו".

יואב גלנט טרח להגיע לביקורו הקודם של נתניהו בבית המשפט, אז בתקופת הקורונה. הוא כנראה היה צריך להפגין נאמנות ולסלול נתיבות לליבו של ראש הממשלה על מנת להתמנות לתפקיד שר הביטחון. כעת הוא נמצא בארה"ב, אך ספק אם היה מגיע הפעם לתמוך בנתניהו.

אני מתקשה להאמין שמי שנעדרו עשו זאת על פי בקשתו של נתניהו או יועציו. חשוב לזכור משפט שטבע לוי אשכול ז"ל, ראש הממשלה השלישי: "הפנקס פתוח והיד רושמת".

השופטת והמלבישות

את השופטת אלישבע ברק ז"ל הכרתי לפני יותר מעשור, כשהייתי יו"ר אגודת העיתונאים של תל אביב. באחד הימים הורתה סגנית הנשיאה ברק, שהייתה רעייתו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, לי וליו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ירון אנוש, להתייצב מיד בלשכתה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. השופטת ברק הייתה עניינית, והורתה לשנינו להתחיל לייצג את המלבישות בטלוויזיה, שלא היה להן איגוד מקצועי.

בעבר העסיקה רשות השידור קבוצה של "מלבישות", שמתפקידן היה להגיע להסדרים עם בעלי חנויות בגדים, שסיפקו בהשאלה למגישים ולמגישות חולצות, עניבות וז'קטים, לצורך הגשת תוכניות בטלוויזיה. הז'קטים שהושכרו היו לרוב מדגמים ישנים שעבר זמנם.

היו מקרים שבהם נדרשו ה"מלבישות" להסיר את כפתורי הזהב שעל החליפות שיצאו מהאופנה, ולתפור במקומם כפתורים שחורים חדשים – מה שהפך אותם לעכשוויים יותר. החולצות שקיבלו המגישים לא הכילו אחוז גבוה של כותנה, והעניבות היו תפורות מבד פשוט, אך על המסך הן הצטלמו כלהיטים של אחד מבתי האופנה הגדולים.

ירון אנוש ואני לא הבנו מה קשורות המלבישות לאגודת העיתונאים, ולמה דווקא אנחנו נבחרנו לייצג אותן. השאלה שלי עוררה את זעמה של השופטת ברק, שאיבדה את סבלנותה והשיבה: "כך החלטתי, כיוון שאין להן איגוד מקצועי".

ניסיתי להסביר לשופטת שאין שום זהות בין המלבישות לבין מטרות אגודת העיתונאים, ושהן לא משלמות מיסי חבר ואין סיבה שנייצג אותן. "אז מצידי תגבו מהן מיסי חבר", השיבה בתקיפות, וביקשה לדעת אם אני מסכים לקבל את הצעתה, או שהיא תוציא צו שמחייב אותי לבצע את ההחלטה. הרהרתי לרגע והשבתי: "אני מציע שתוציאי צו". כך היא עשתה.

זמן קצר לאחר הדיון התקשר אליי מי שהיה סמנכ"ל רשות השידור, והודיע לי שאין צורך בשלוש מתוך חמש המלבישות שהועסקו על ידי רשות השידור. השבתי לו: "אני מייצג אותן עכשיו, ואני מתנגד שתפטר אפילו מלבישה אחת". הוא שמע, הפנים – וויתר. המלבישות ניצלו מפיטורים. כן, היו ימים שלאגודות העיתונאים היה משקל והתחשבו בדעתן.