זה היה אחד ממעשי הנטישה הגדולים בהיסטוריה של הערבים. מה לא אמרו האיראנים לפני שנה וכמה איימו. אם הציונים ייכנסו ללבנון, הם הבטיחו, כל מחנה ההתנגדות יתאגד. צבא איראני, שיעים מסוריה, אלפי חות'ים מתימן. כולם יחכו לצה"ל ליד הליטני.
צה"ל החל לצוד את בכירי חיזבאללה בזה אחר זה, וגם אחרי מתקפת הביפרים והריגת חסן נסראללה, אף חייל איראני לא זז. ואז בא תורו של בשאר אסד, אומנם בידי אחרים. שלושה הצילו אותו לפני עשור: רוסיה, חיזבאללה, האיראנים. שלושתם נוטרלו הפעם. חיזבאללה דיממה אחרי שנה של לחימה מול ישראל.
רוסיה עייפה, שקועה במלחמה עם אוקראינה. נותר הצבא האיראני, שמעט ממנו נפגע באופן יחסי, והוא בהחלט היה יכול לשלוח גייסות להציל את בן חסותו בדמשק. אבל הפלא ופלא, אף יחידה איראנית לא באה. חיל האוויר של ולדימיר פוטין הפציץ פה ושם, וכמה יחידות של חיזבאללה נערכו לקרב על העיר חומס. אבל זה היה בטל בשישים. גורלו של אסד נחרץ.
בטהרן עשו חישוב מהיר. אם ישלחו כוחות רבים להילחם בסוריה, אולי יצילו את אסד, אבל הם עצמם עלולים לספוג מכה אנושה. צה"ל חיכה להם שם בשיניים חשופות. לצידו גם חיל האוויר האמריקאי, ויחד איתם שלל ארגוני מורדים, כל אחד בפינה אחרת: כורדים, דרוזים ולוחמי ג'יהאד מסוגו של אל־ג'ולאני. מדוע להיגרר למלכודת הזאת, ובשביל מה? כדי להציל אחרים.
ההנהגה האיראנית עשתה חישוב מהיר וקיבלה החלטה קרת רוח להותיר את משטר הבעת' לגורלו. בכך חתמה את אחת השנים השחורות בתולדות המהפכה האסלאמית. תחילה איבדה את עזה. אחר כך הניחה לחיזבאללה להתמודד לבד עם מכונת המלחמה הישראלית. ואז הפקירה את אסד. בתווך עוד ספגה אצלה בבית מתקפות אוויריות מידי ישראל.
לשם מה הם טיפחו את שלוחיהם כל השנים? כדי שיילחמו עבורם, וביום פקודה ישמשו גם שכפ"ץ. זו איננה ברית דמים. זה שימוש ציני באחרים משל היו מכשיר. מרגע שהחל אותו מכשיר לגרור את בעליו להוצאות, יש להשליכו לפח.
חיזבאללה, אסד, חמאס, הג'יהאד האסלאמי. כולם כיפות ברזל מרוחקות שבנו האיראנים בפריפריה של אזורי ההשפעה. בשל הנסיבות, וגם הסכנה, הגיע הרגע שאינם מועילים יותר. גם החות'ים הם כאלה, גם המיליציות השיעיות בעיראק. אם הנסיבות ידרשו, יפקירו גם אותם כדי שלא יינזקו בעצמם.
הסיכוי הוא רב, כי תפקידה של איראן ושלוחיה בסוריה הסתיים. בזהירות אפשר לומר כי מחנה ההתנגדות, בתצורתו המוכרת, התרסק לבלי שוב. בלבנון עשויים לנשום לרווחה. גם הירדנים, שסבלו מהברחות של נשק וסמים. וכמובן אנחנו. אפילו את הלחימה בג'נין, בטול כרם ובערים אחרות בגדה תדלקה החבורה הזאת. חמאס והג'יהאד בגיבוי איראני.
יש רק בעיה אחת. לאחרונה קידמה טהרן את תוכנית הגרעין. כך היא מרתיעה את כל דורשי רעתה וכל מי שזומם לנצל את ההזדמנות ולהזיק לה עוד יותר. אף שספגה חבטה עזה בשדה הקונבנציונלי, עדיין שמור בידה נשק יום הדין. בקרוב יגיעו האיראנים לשיחות עם דונלד טראמפ על הסכם הגרעין. הם יבואו בגו שחוח, מלאי חבורות, אבל לא נואשים. בידם זיכיון לפצצת אטום.
אז מי האיש
אבו מוחמד אל־ג'ולאני הגשים את חלומם של סורים רבים – כורדים, דרוזים וסונים. בעצם שני חלומות ולא אחד. להביס את האיראנים מצד אחד, ולנקום במשטר מצד שני. במיוחד רצה לגמול על הטבח בחומס ובחמה. עשרות אלפים נרצחו בידי המשטר במרידה ההיא בראשית שנות ה־80. ג'ולאני לא חזה בטבח במו עיניו, הוא בא לעולם בעיצומו. אבל הוא גדל על סיפורי הזוועה. לפני שבוע, אחרי כיבוש חמה ובדרכו לחומס, אמר: "באנו לטהר את הפצע שנמשך כבר יותר מ־40 שנה".
ג'ולאני הוא כינוי המחתרת שלו. איש הגולן, כי שם נולד. שמו האמיתי אחמד חוסיין א־שרע. משפחה סונית פשוטה, אב בעל מכולת. כשהיה בן 21, הופל סדאם בידי האמריקאים, וכמו צעירים רבים מהמולדת, יצא אחמד הצעיר להילחם נגד הפולש הזר. הוא הצטרף לשורות אל־קאעידה, נעצר במוסול ובילה חמש שנים במחנה מעצר אמריקאי. אחרי פרוץ המלחמה בסוריה, חזר הביתה, למוד ניסיון צבאי, והקים בה את שלוחת אל־קאעידה. הוא התקרב לאבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג דאע"ש, והיה לבן טיפוחיו. האמריקאים הכריזו על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שינדב מידע על מקום הימצאו. זה האיש שהפיל את אסד ומחזיק כיום בסוריה.
רגע, יש במה להיאחז: בשנים האחרונות אימץ ג'ולאני התנהגות מתונה. בריאיון ל־CNN, ששודר לפני עשרה ימים, הרשים מאוד בשפתו הרהוטה. הוא אדם משכיל שאפשר לדבר איתו. באותו ריאיון לא הכחיש את תמיכתו במשטר אסלאמי. אבל, הוא אמר, זה לא יהיה מופע של איש אחד, אלא מפעל משותף לכל העדות והזרמים. במילים אחרות, אחים מוסלמים לייט. ביקשתם, קיבלתם.
האם לפנינו חיית טרף מחופשת ליונה סגולה? סביר שלא. קשה לראותו מצליח אם ירצה לכונן ח'ליפות אסלאמית ברוח דאע"ש. הוא יזמן לעצמו קואליציה של אויבים מסוכנים, בראשם ישראל. במדיניות מתונה הוא ישיג יותר, וג'ולאני נראה כמי שמבין זאת. סביר שינסה באמת ובתמים לבנות ממשל יציב, המבוסס על שיתוף פעולה עם כל העדות.
בדרך לשם מחכות לו משוכות גבוהות. עומק הזעם בקרב העם והרצון לחסל חשבונות עם אנשי המשטר הישן מסכנים את היציבות הפנימית. בל נתפלא אם יפרוץ מרחץ דמים. לאט־לאט מתחילים לצאת הסיפורים הנוראיים. שלטון הבעת' נהנה להתאכזר. אבות נרצחו, בנות נאנסו, בנים נכלאו לבלי שוב. וזה עוד לפני שדיברנו על המדינות שבוחשות. לכל אחת אינטרס משלה.
טורקיה תעשה הכל למנוע מדינה כורדית. ישראל תפעל בעוצמה אם תחוש סכנה לאזרחיה מאדמת סוריה. רוסיה תפעל לשמר את נוכחותה ככל האפשר. המניע בעיקר כלכלי: כדי למנוע מקטאר לייצא גז לאירופה בדרך היבשה ולשמש לה תחרות. ויש רגש ג'יהאדיסטי שעלול לגלוש מהסיר. כוחות שלחמו לצד ג'ולאני ומצוידים ברעיונות משיחיים. למשל, לכבוש את פלסטין. הרי הם נתנו לו מדמם, לך תרגיע אותם עכשיו.
סכנת המודל העיראקי
בשורה התחתונה, ישראל היא שהפילה את אסד. אומנם בעקיפין, אבל הפרחים לצה"ל, למוסד ולמערכת הביטחון. כל אלה יחד, בשנה האחרונה, הלמו במחנה האיראני ללא רחם ושברו לו את עמוד השדרה. המורדים זיהו את שעת הכושר. הם יצאו למערכה, ומצאו את אסד וידידיו חסרי אונים.
דיפלומט מערבי, שמכיר היטב את שכנינו הערבים, אמר לי ביום ראשון, עם בריחת אסד מדמשק: מי שצוחק היום, יבכה אחר כך. איך הוא יודע? כך היה ב־2003 בעיראק, כך ב־2011 במצרים, ובאותה שנה גם בלוב. תחילה שמחו ההמונים על לכתו של השליט המדכא. עד מהרה גילו כי אין מי שישמור על החוק והסדר. בוואקום שנוצר לקחו אחרים את החוק לידיים, והתקוות לחיים טובים התחלפו בשפיכות דמים, מעשי נקם ואי־יציבות שלטונית.
כדי להפוך דיקטטורה לדמוקרטיה צריך שלל תכונות שלא היו בנמצא במקרים ההם. ובעיקר צריך סבלנות. בעיראק לא היה דבר מכל זה. האמריקאים נחפזו לפרק את הצבא העיראקי ואת משרדי הממשלה. בטיפשותם, הפכו את המגזרים הללו לאויבי הסדר החדש מהיום הראשון. מילא פקידי הממשל. הקצינים והחיילים שלטו במחסני תחמושת עצומים ומרגע שנושלו ממשרתם – הלכו להקים צבא משלהם.
כך נולד ארגון אל־קאעידה בעיראק. את מועמר קדאפי הפילו כוחות נאט"ו בגיבוי ערבי. במשך חודשים צעק קדאפי כי המורדים הם אסלאמיסטים מסוכנים ולא חסידי זכויות אדם. חשבו שהוא משוגע והתעלמו ממנו.
לא רק ישראל למדה משני המקרים הללו, כאשר פעלה בעוז להשמיד את מחסני הצבא הסורי. גם הריבון החדש בדמשק הפיק לקחים מהמקרים של לוב ועיראק. ברגעים המעטים שהוא מתבטא, שפתו מתונה וכוונותיו חיוביות. אף שצה"ל השמיד את יחידות הצבא שהיה יכול לרשת, ואת התחמושת הרבה, ג'ולאני לא השמיע ולו מילה אחת של מחאה. לא יהיה זה פלא אם מתחת לפני השטח - כבר גישש את דרכו לישראל. שלשום הודיע כי בכוונתו לפעול יחד עם מומחים בינלאומיים לאבטחת אתרי הנשק הכימי של בשאר.
את עיקר תשומת הלב הוא השקיע פנימה. החלטתו הראשונה הייתה להותיר את ממשלת אסד על כנה באופן זמני. אחר כך פרסם סדרת הוראות מחמירות. אין לבצע מעשי נקם בחיילי הצבא הסורי או באזרחים. אין לפגוע ברכוש ציבורי או פרטי. אפילו ירי שמחה הוא אסר, מחשש שיפחיד את האוכלוסייה. 54 שנים של שלטון דיכוי, רק אלוהים יודע כמה נקמנות ושנאה פנימית הצטברה שם. מי שייתן להם אור ירוק לחסל חשבונות, יוריד את סוריה ביגון שאולה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל