כמה צפוי שגם את נפילת אסד, המודיעין שלנו לא צפה | שמואל רוזנר

באביב של 1980, שנת בחירות באמריקה שבסופה רונלד רייגן ייבחר לנשיאות, הלך הסוציולוג רנדל קולינס לאוניברסיטת קולומביה ולאוניברסיטת ייל, כדי להציג תזה מסודרת. ברית המועצות, כך אמר לפרופסורים המתכנסים, עברה את שיא כוחה. האימפריה הסובייטית כבר שרויה בתהליך של שקיעה. "התגובה", כתב לימים רנדל על הופעתו בפני המומחים, "הייתה פה אחד שלילית". בדיעבד, הוא צדק, הם טעו.

בדיעבד, הם נראים קצת עלובים. כך נראים, במוקדם או במאוחר, כל מי שמנסים לחזות אירועי עתיד בזירה הגיאופוליטית. במקרה הטוב, חזאים מדייקים קצת יותר מניחוש אקראי.

מה שלא אומר שצריך להפסיק לנסות לחזות. למעשה, למדינות, ארגונים, חברות אין ברירה אלא להמשיך לנסות. בלי תחזית אין יכולת לתעדף, אין יכולת לתכנן, אין יכולת לתקצב. בלי תחזית לא נדע מה ללבוש בבוקר, לא נדע מתי לטוס לחופשה, לא נדע להיכן להפנות את האנטנות של המודיעין, היכן להציב כוחות לקראת אפשרות של פלישה.

שש שנים חלפו מהמפגשים של קולינס באוניברסיטאות היוקרה, עד שהעלה את התיאוריה שלו על הכתב. לימים התפרסם המאמר "השקיעה העתידית של האימפריה הרוסית". זה המאמר שחזה, יותר מכל מאמר אחר, את מה שהתחולל בסוף אותו עשור: קריסת ברית המועצות. קריסה פתאומית, מפתיעה, דרמטית. קולינס הופתע פחות מאחרים.

בזכות המאמר הזה הוא נחשב, עד היום, למי שחזה. האם באמת חזה? כן, הוא חזה – הוא חזה שברית המועצות תאבד כוח ותתפצל למדינות קטנות יותר "בתוך 30 שנה". התחזית התגשמה בתוך קצת יותר משלוש שנים. תחזית נכונה, עיתוי שרחוק מלהיות נכון. גם את נפילתו של בשאר אסד היו רבים שחזו. וגם הם צדקו, רק לא דייקו בלוח הזמנים. אם חשבו שזה יקרה בתוך כמה חודשים, בפועל זה לקח עשור וחצי.

לא ניצחנו

לישראל אין סיבה לקחת קרדיט על נפילת הדיקטטור בשאר אסד. אין לה סיבה ליצור את הרושם שמה שקרה הוא "תוצאה ישירה של המכות שהנחתנו על איראן ועל חיזבאללה", כמו שאמר בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים שלו ביום שני בערב. כאילו זו הייתה התוכנית הישראלית. כאילו זו הייתה השאיפה הישראלית.

זה לא המצב. ישראל לא יזמה את המהלך להפלתו של אסד, לא תמכה במהלך להפלתו, גם לא הביעה עניין מיוחד בהפלתו. למעשה, אם היה ניתן בידי מנהיגי ישראל כפתור הפעלה, שלחיצה עליו תפיל את אסד והימנעות מלחיצה עליו תותיר אותו על מקומו, מותר בהחלט לחשוד שלא היו לוחצים עליו.

רק לפני שבוע או עשרה ימים כנראה לא היו לוחצים עליו. וזו לא טענה נגדם, זה ציון של מה שנראה סביר שהיה קורה. הם כנראה לא היו לוחצים על הכפתור הזה, כי בשאלה אם טוב יותר לישראל אסד או לא־אסד, אין שום ביטחון שטוב יותר לישראל לא־אסד. לכן, כל החגיגות הן חגיגות בדיעבד על מה שלישראל לא היה חלק בו ולא הייתה עליו שליטה. נקלענו למסיבה, והחלטנו לשתות קצת מהיין.

נכון, התפנית בסוריה באה, בין השאר, בגלל תהליכים אחרים שקרו במרחב. המכות שישראל הנחיתה על חיזבאללה ללא ספק תרמו לו. אבל תרמה לו גם העובדה שרוסיה עסוקה מדי באוקראינה, וזה לא קשור לישראל. ותרמה לו העובדה שדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב, מה שמחייב את איראן בזהירות מסוימת, וגם זה לא קשור לישראל.

ותרמה לו גם אלילת המזל, שתמיד משחקת תפקיד במתקפות פתע מהסוג שראינו בסוריה. הפעם המזל היה עם המורדים, התנופה הייתה של המורדים, והצבא הסורי התמוטט במהירות. העובדה שאף אחד לא צפה את הקריסה הזאת היא כמעט טריוויאלית: זה לא היה צפוי. שום דבר שקרה בסוריה בשנים האחרונות לא העיד על האפשרות שדבר כזה יקרה בעוצמה ובמהירות כזאת.

אם ישראל רוצה לחגוג, לצורכי פוליטיקה פנימית, או הרתעה חיצונית, או סתם הרגשה טובה - שתחגוג. ובלבד שלא תתחיל להאמין בחגיגות של עצמה. האם איראן ספגה עוד מכה? בהחלט. האם זו סיבה למסיבה? כאן התשובה מסתבכת. כן, אם זה יוביל את איראן לבחינה מחדש של התנהלותה המופקרת במרחב. לא, אם זה יוביל אותה להחלטה לפרוץ ליכולת גרעינית. אויב מובס הוא אויב שאפשר לחגוג את הניצחון עליו. אויב מוכה הוא אויב מסוכן.

רוצים הוכחה? ישראל של אחרי ה־7 באוקטובר היא הוכחה. היא הוכתה קשה, אך כמובן לא הובסה. והתגובה שלה עדיין מהדהדת ברחבי המזרח התיכון. גם איראן המוכה, אחרי עזה, לבנון וסוריה, עלולה להרגיש שהיא צריכה לנסח תגובה מהדהדת. אם זה יקרה, שאלת לכתו של אסד תהיה רק סעיף משני בהתפתחות מרעישה הרבה יותר.

ובכל מקרה, השאלה אם איראן הוכתה, אם הציר האיראני נחלש, אינה השאלה היחידה שקובעת אם כן או לא צריך לחגוג את מה שמתחולל בסוריה. לצידה עומדת שאלת היום שאחרי בסוריה. אפשרות אחת: מדינה מתפקדת, מסודרת, בשליטת גורמים סונים. זו האפשרות הנוחה שנראית פחות סבירה, לפחות בטווח הקצר. אפשרות שנייה: מדינה מתפקדת אבל קיצונית ועוינת מאוד. מחרחרת מדון, מחפשת מדון. זה אומר עוד מלחמה, עוד אתגר, בגבול שהיה בסך הכל שקט.

אפשרות שלישית, אולי הסבירה ביותר על פי ניסיון העבר: כאוס, מלחמת כנופיות, היעדר שלטון מרכזי, כניסת קבוצות קיצוניות. תסריט לוב. תסריט אפגניסטן בתקופות מסוימות. תסריט עיראק. תסריט סומליה. תסריט לבנון. תסריט תימן. במקרה כזה, ישראל תצטרך לדאוג רק לדבר אחד, שהכאוס לא יחלחל אליה. קל לומר, לא תמיד קל לעשות. ואפשר להוסיף לתסריט הזה את האפשרות של ערעור הגבול הסורי־ירדני, של כניסת כוחות מערבה מהגבול הסורי־עיראקי, ועוד שלל מתנות קטנות.

והנה עוד חצי דאגה: הטורקים התחזקו. זו לא בשורה משמחת. נכון, טורקיה אינה אויבת מרה ומסוכנת וקיצונית כמו איראן, אבל גם היא לא מדינה שלישראל יש עניין שתתחזק. השפעתה האפשרית בתוככי סוריה מקרבת גם אותה לגבול ישראל.

ניסיון העבר הקרוב מלמד שלטורקים אין קושי לתמוך בקבוצות קיצוניות ואלימות, כמו חמאס בעזה. וכפי שכתבו גליה לינדנשטראוס ורמי דניאל, "לא נראה שבטורקיה נערכת חשיבה מחדש על יחסיה עם חמאס בעקבות המלחמה – להפך, ניכרים רק אמירות ומעשים שמראים שטורקיה תתקשה לקבל תרחיש שבו סיום המלחמה יהיה קשור בהבסה מוחלטת של חמאס".

טורקיה, כך כתבו, עושה זאת תוך התעלמות מעמדת "מדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון". מדוע? משום שטורקיה, שלא כמו סוריה גם בימי יציבותה הנשכחים, היא חצי אימפריה. היא מתנהלת בביטחון של חצי אימפריה, ובעצמאות של חצי אימפריה. לישראל נוח יותר עם שכנות שאינן אימפריות.

הסיכום אינו פסימי, גם אינו אופטימי. הסיכום זהיר. דבר לא מתוכנן קרה במזרח התיכון. דיקטטור רצחני נפל לפתע מכיסאו. אפשר לשמוח על כך שזהו גורלם של דיקטטורים. אפשר לציין במקביל שהדיקטטור הספציפי הזה החזיק מעמד לא מעט שנים, לאחר אביו שהחזיק גם הוא בשלטון לא מעט שנים.

אורך הקדנציה הממוצע של קיסר רומאי היה כעשור. בשאר אסד היה קיסר סוריה למשך כמעט רבע מאה. יותר מטיבריוס. יותר מאדריאנוס. יותר ממרקוס אורליוס. ייתכן שאחריו תבוא מלחמת אזרחים ארוכה, ואז יעלה קיסר חדש, ותיפתח שושלת חדשה. ייתכן שאחריו לא תהיה יותר סוריה.

לישראל יש יכולת מסוימת להשפיע על התוצאה, אבל זו תהיה יכולת מוגבלת. כפי שלא עלה בידה להנדס את לבנון, או להנדס את השלטון העצמי הפלסטיני, או להנדס את עזה, היא לא תוכל להנדס את סוריה. אבל להמשיך לחגוג תוכל. צריך לקוות שתוכל.

לא חזינו

דמיינו מצב הפוך: דמיינו שכוחותיו של צבא סוריה, בהנחיית בשאר אל־אסד, הם שיצאו למתקפת פתע נרחבת באזורי המורדים. דמיינו סיוע רוסי, דמיינו לוחמי חיזבאללה שלוחמים לצד אסד. דמיינו התמוטטות פתאומית של המורדים וניצחון משכנע של המשטר הסורי. דמיינו את כל אלה וחִשבו: האם הייתה לנו יכולת לחזות מראש התפתחות כזאת? ובהנחה שלא היינו חוזים אותה, האם היינו יודעים להסביר אותה בדיעבד?

הנה, זה מה שהיינו אומרים: לאסד נוצרה הזדמנות. הרוסים זקוקים להישג כלשהו כדי לפצות על הדשדוש באוקראינה, אז הם החליטו לעזור לאסד לצבור תנופה. חיזבאללה התפנה מהמלחמה נגד ישראל, אין לו מה להשיג כרגע בלבנון, וגם הוא צריך הישג כלשהו שיחזק מחדש את כוחו. אז לוחמיו נשלחו לסוריה כדי לסייע. וכמובן, איראן: אחרי המכות שספגו שתי הזרועות שלה – בעזה ובלבנון – המעט שהיא יכולה לעשות זה לוודא שסוריה נשארת משענת חזקה של ציר ההתנגדות. את כל זה היינו אומרים בטון הידעני, השמור לפרשנים בדיעבד. את כל זה היינו אומרים בטון הנזפני של מי שאוהבים להזכיר ששוב המודיעין לא חזה.

כמובן, זה לא מה שקרה. קרה ההפך. וגם אותו המודיעין לא חזה, לא שלנו ולא של אחרים. וגם אותו קל להסביר, בדיעבד. הרוסים עסוקים באוקראינה, חיזבאללה מוכה וחבול. נוצרה הזדמנות, והמורדים הלמו. ברק אובמה ואהוד ברק חזו את סופו של אסד בתוך כמה חודשים. זה היה בתחילת העשור הקודם. כלומר, כמו רנדל קולינס, הם צדקו. אצלו זה היה שניים וחצי עשורים מוקדם יותר. אצלם עשור וחצי מאוחר יותר.

לא יפה ללגלג על מי שלא הצליחו לחזות את ההתפתחויות המסעירות בסוריה. לא יפה – כי גם אנחנו כנראה לא היינו מצליחים לחזות את מה שקורה שם בימים האחרונים. ללגלג צריך רק על מי שמעמידים פנים שיש להם יכולת לדעת מה יקרה, בסוריה, או בכל מקום אחר. ללגלג צריך רק על מי שמוכנים להציע תחזית נחרצת בנסיבות של אי־ודאות.

יהיו אלה ידעונים, פרשנים, גנרלים, קוראים בקלפים, רבנים, מנהיגים. אף אחד מהם לא יודע לחזות את העתיד. הניסיון מלמד שזה המצב: המודיעין לא חזה מלחמה ב־73', ולא שלום ב־78', ולא את סיום המלחמה הקרה, ולא את מלחמת המפרץ הראשונה, ולא את הסכמי אוסלו, ולא את המתקפה על מגדלי התאומים, ולא את האביב הערבי, ולא את כישלון האביב הערבי, ולא את המתקפה של חמאס, ולא את נפילת אסד. לא, ולא, ולא, ולא. ויש עוד הרבה לא.

"הספרטנים פלשו לאטיקה באביב 431 לפנה"ס, והאיכרים האתונאים פינו כמתוכנן את נחלותיהם והצטופפו בעיר כדי לראות שוב עשן עולה באופק בהתאם לאסטרטגיה שלהם". זה תיאור קצר מתוך הספר "על אסטרטגיית־על", מאת ג׳ון לואיס גדיס, שיצא זה עתה לאור בעברית.

לאתונאים הייתה תוכנית. וזו הייתה אמורה לאפשר להם להתגבר על המתקפה של ספרטה. אלא שתוכניות שמסתמכות יתר על המידה על תסריט קבוע מראש, בלי לקחת בחשבון הפתעות, מתקלקלות לעיתים. "האווירה בעיר לא הייתה כפי שהייתה בעבר, בזמן שתמיסטוקלס הורה על פינוי אתונה יובל שנים לפני כן. אז, הניצחון בסלמיס הושג במהירות, ואילו עכשיו לא נראה ניצחון באופק. נאום ההספד של פריקלס ניחם את העיר, אבל לא תרם במיוחד להעלאת המורל. וב־430 לפנה"ס הספרטנים שבו - עם בעלת ברית שאיש לא היה יכול לחזות".

בעלת הברית הזאת הייתה מגיפה. "החומות הארוכות הפכו את העיר למקום שבו חיידקים מכל רחבי האימפריה מצאו פונדקאים מכל רחבי אטיקה - קוסמופוליטיות בלתי מכוונת, אבל קטלנית". את הסיפור ולקחיו תוכלו לקרוא בהרחבה בספר של גדיס, או בספר המוקדם יותר של תוקידידס, אבל הקשר לענייננו ברור: העולם מלא הפתעות. בעיקר עולם המלחמה.

יש מחקרים מהעשורים האחרונים שהוכיחו את הקושי לחזות התפתחויות בזירה הבינלאומית בבחינה מדוקדקת על ניסיונות. יש מחקרים שמנסים לתאר כיצד בכל זאת מתנהלת תחזית נכונה של התפתחויות עתיד, בזהירות, באחריות, בשקילה מתמדת של נסיבות והסתברויות (ראו: "תחזיות־על" של פיליפ טטלוק). וגם אז – גם במקרים שבהם תחזית נעשית במלוא הזהירות והאחריות – תחזית טובה היא בסך הכל קצת יותר טובה, קצת יותר מוקדמת, מהשערות חסרות בסיס.

את כל זה כדאי לזכור תמיד. את כל זה כדאי לזכור גם בימים הקרובים. כי את ההתפתחויות בסוריה כבר חזינו בעבר, בהצלחה שלקרוא לה "מוגבלת" תהיה מחמאה. כי את המורדים שכובשים את סוריה אנחנו מכירים באופן חלקי בלבד.

תשומת הלב המודיעינית של ישראל הופנתה לכיוונים אחרים, והמשאבים שהוקצו ללימוד הקבוצות האלה לא היו גדולים. למה? כי המשאבים מוגבלים, וצריך להקצות אותם, וההקצאה, כפי שכבר הזכרנו, נעשית על פי תחזית של מה סביר יותר ומה סביר פחות שיקרה, ואף אחד – אף אחד – לא הניח שיש סבירות גדולה שהמורדים בסוריה יהיו בקרוב מאוד השכנים שלנו, בעלי הבית במרחב שצמוד לגבולנו הצפוני.

וכדאי להיזהר גם במחשבה על מה שתוליד ההשתלטות הדרמטית של קבוצות סוניות על סוריה. היא יכולה להוליד מלחמת כנופיות ארוכה. היא יכולה להוליד שלטון סוני קיצוני. או שלטון סוני רק חצי קיצוני. או ניסיונות של המורדים לכבוש גם חלקים מירדן, או מלבנון. או התקוממות של קבוצות אחרות במקומות נוספים במזרח התיכון.

היא יכולה לגרום לאיראנים להוריד ראש כדי ללקק את הפצעים ולחשוב מחדש על אובדן הנכסים שלה סביב ישראל. היא יכולה, גם את זה הזכרנו, לגרום לאיראנים לחשוב שבגלל אובדן הנכסים אין לה ברירה אלא לפרוץ לפיתוח נשק גרעיני בהקדם. היא יכולה להוביל את ישראל להפצצה כבדה באיראן כדי למנוע התפתחות כזאת. היא יכולה להוביל את הסעודים לבחינה מחדש של הצורך להתקדם לנורמליזציה עם ישראל.

היא יכולה להוביל את הטורקים למדיניות תוקפנית יותר לעומת העבר בחזיתות מגוונות. לכל אפשרות כזאת אפשר להציע נימוק למה כן, לכל אחת מהן אפשר להציע נימוק למה כנראה לא.

השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בספר "על אסטרטגיית־על" של ג׳ון לואיס גדיס (גילוי נאות: הספר יצא לאור בסדרת ספרים שאני העורך שלה), בספר "תחזיות־על" של פיליפ טטלוק, בספר "Emperor of Rome" מאת Mary Beard, במאמר מאתר INSS, במאמר "Prediction in Macrosociology: The Case of the Soviet Collapse" מאת Randall Collins.