אם רב מוכר בישראל, או מי שנושא תואר גדול בתורה, או ראש ישיבה מפורסם מתבטאים ומפרסמים הצהרה, אימרה, פסק דין שאינם נוגעים ואין להם שום קשר למצוקת החטופים, הרב והגדול בתורה הם בגדר של חוטאים ומחטיאים את הרבים.
חוטאים כלפי עצמם ומחטיאים את הציבור בהכשרת חטאם והפצתו. זאת חוצפה ועזות מצח לומר זאת ועוד בפרהסיה. זה עיוורון מוסרי, מורך לב, רמיסת ערכי יהדות לא לומר זאת, ודווקא בפומבי.
מאז שבעה באוקטובר, שנה וחודשיים, יהודים שבויים בידי מרצחים ברבריים, נמקים במנהרות, עוברים ייסורי תופת. מצוקה, צרה-צרורה שהעם בישראל לא חווה מאז השואה. הראשונים שחייבים לא לחדול לרגע, סליחה לשנייה, מלהשמיע ברבים, להזכיר ולהפריע את אורח החיים היומיומי באיזכור מצוקתם הנוראה של החטופים הם הרבנים, מי שמוכרים כגדולי תורה, ראשי ישיבות ליטאיות וכל דמות שמזוהה ומוכרת כמייצגת את הציבוריים החרדי והחסידי.
אחת המצוות, הציוויים, המחוייבויות של היהודי בכל מקום שהוא, זאת מצוות פדיון שבויים. מי שחייבים לזכור מצווה זאת במיוחד בעת שעשרות יהודים, ישישים וילדים, עוברים ייסורי שאול, הם הרבנים, במיוחד אלו הנמנים עם המעמד הרשמי-ממלכתי שמתיימרים כבעלי השפעה.
כשהרב הראשי הספרדי לשעבר הרב יצחק יוסף הצהיר ש"גם מי שבטלן לא ילך לצבא" – זאת הוכחה שמצוקת החטופים היא לא בראש סדר היום שלו, לא בראש דאגותיו ובמקרה הטוב גורמת לו לאנחה חטופה. הדבר הנורא הוא, שגם עמיתיו בעולם הרבנות, לא מדברים על החטופים, לא מסבירים את הראשוניות, המרכזיות והחיוניות של מצוות פדיון שבויים.
מניעת גיוסם של תלמידי ישיבות היא עבור ראשי הישיבות וגדולי התורה, מי שמוגדרים "ראשי הזרמים הליטאים" כיעד, שאיפה ומחוייבות ראשונות במעלה. דווקא משום שלימוד תורה הוא הצו והציווי העליון ביהדות, "לימוד תורה כנגד כולם" – דווקא ובמיוחד משום כך מצוות קיומה וקידומה המעשי של מצוות פדיון שבויים היא קודמת לכל.
היא מבהירה, מדגישה, מעצימה את החשיבות הפרקטית והמציאותית של לימוד תורה, היא מזכירה שלימוד תורה איננו חובה המוגבלת להיכלי הישיבות ואיננו שמור לתלמידי ישיבות – אלא מצווה וציווי שחייבים לקיים באופן מעשי, פרקטי. וחשוב מכל – באופן מיידי, בלי דחיה של רגע.
אם רבנים, כדוגמת הרב יוסף, החליטו ובצדק שהעדיפות העליונה של היהודי היא לימוד תורה, בעצם העובדה שהם מתעלמים נפשית, עוצמים עיניהם, דחקו הצידה לשוליים את מצוקתם הנוראה של החטופים – במלים פשוטות הנמיכו, ביזו והוזילו את מצוות-המצוות פדיון שבויים.
חכמי התלמוד ידועים בקפדנות הקיצונית שלהם על לשון נקייה. "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" (מסכת פסחים דף ג'). התנאים משבחים את התורה, את הכתוב על ש"עיקם" שמונה אותיות בפסוק ולא הוציא דבר מגונה. פעם אחת ויחידה, בלבדית, התנאים משחררים את חרצובות לשונם ונוקטים לשון בוטה.
"תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו" (יש נוסח נבלה סרוחה) (מדרש רבה ויקרא). חכמי התלמוד לא סבלו ולא היו מסוגלים לסלוח למי שמוכר ומזוהה כתלמיד חכם ועושה משהו או מדבר ומתבטא באופן שחושף אותו כחסר דעה, כטיפש.
לא ברור אם הרבנים של ימינו הם ברמה של תלמידי חכמים כפי שקבעו והבחינו התנאים. אבל ברור שהם לומדים תורה ומייצגים את התורה. להתעלם באופן כל כך מוצהר, כל כך אדיש, כל כך עקבי מאיזכור מצוות פדיון שבויים, מהטפה בלתי פוסקת לקיומה ולמרכזיותה ביהדות, הרבנים האלו שייכים להגדרה הקשה של חכמי התלמוד על תלמיד חכם שאינו בו דעה. זאת חוצפה לומר זאת. זאת קלות-ראש לא לומר.