בסוף השבוע האחרון שודרה כרגיל מהדורת חדשות שישי של כאן 11 בטלוויזיה. לשניות מסוימות הבליח בה פרצופי, כי ניסיתי לענות לשאלותיו של מואב ורדי בנושא מעניין: מה היחס של התקשורת לבנימין נתניהו? כבר בתחילת השיחה אמרתי שהבעיה היא שנקודת המוצא של התקשורת המסורתית קובעת שנתניהו אשם. זהו טון הדיבור, זהו מבע העיניים בכל פעם שהתקשורת מדברת על משפט נתניהו. העיתונאי בטוח שנתניהו אשם, והזעם העיתונאי והסקרנות העיתונאית מופנים רק לכיוון אחד: מדוע הוא ממשיך לנסות בחוצפה להוכיח שהוא לא אשם? דברים אלה שאמרתי, וצולמו, לא שודרו.
אמרתי עוד דברים למצלמה, שתיעדה זאת. דברים שאולי טוב שאת חלקם אפרט כאן, כי גם הם לא שודרו. אמרתי, למשל, שאני מצפה שעיתונאי שכותב או אומר בשידור את המילים “הנאשם נתניהו”, צריך לקבל הערה מהעורך, או מהמגיה, שלא אומרים כך. בעברית נכונה ובעיתונות ישרה צריך לומר: “הנאשם החף מפשע נתניהו”. אמרתי עוד שאני מצפה שגם התובעת יהודית תירוש תפנה אל נתניהו בתואר “הנאשם החף מפשע מספר אחת, נתניהו”. לא שידרו.
מה עוד לא שידרו? לא שידרו קטע בשיחה שבו עלתה שאלה על ערוץ 14 והגישה העיתונאית שלו. אני אמרתי שאכן, יש בישראל עיתונות מגמתית, כמו "הארץ" או ערוץ 14. דברים אלה גרמו לפלצות קלה אצל מואב ורדי: “אתה משווה בין ערוץ 14 ובין 'הארץ'?!” כן. מדובר בשני גופי תקשורת שיש להם מגמה חינוכית. אמרתי למואב ורדי שכשמפרסמים ב"הארץ" את זמני יציאת הרכבות לירושלים, כותבים “הרכבת לירושלים יוצאת בשעה 12:32 ויש לזכור שחלקה המזרחי של ירושלים כבוש”. לא שידר. אולי אני מבין מדוע הוא לא שידר. לפעמים אני שוכח שלא כל ריאיון הוא במה לסאטירה בלתי חינוכית.
זו הייתה כתבה של כ־13 דקות שצולמה מראש ונערכה לשידור. לביתי ולגינתי הגיע צוות צילום חביב, הצלם ברוך גואטה והמקליט אורן יעקובוביץ’, ואיתם מואב ורדי, שנהניתי לפגוש, לענות לשאלותיו ולסתור את מוסכמות החשיבה שבשאלותיו. צילמו שיחה מעניינת של כ־20 דקות. היה ברור לי שלא ישדרו הכל, אבל תמיהה התעוררה בי כשצפיתי בכתבה בטלוויזיה. זו כתבה שרואיינו בה חמישה עיתונאים, ומתוך דבריי שודרו קטעים רק פעמיים. קטעים קצרצרים. אם מודדים את זמן שני הסינקים יחד, זמן השידור הגיע ל־45 שניות לכל היותר.
לשם השוואה, מיקי רוזנטל (עיתונאי־פוליטיקאי, שהם שני ביטויים סותרים) צוטט פעמים מספר. הוא אמר דברים תוקפניים על נתניהו, תוך הבעת הערכות בלתי מבוססות, הנשענות על מידע שאין לו: “התקשורת מעסיקה אותו 80%־90% מהזמן שלו, כל הזמן, כל העת”. וגם: “בשביל זה המדינה שלנו נראית ככה, בשביל זה אתה תקוע בפקקים, והילדים שלך זוכים לחינוך לא טוב”. בסך הכל שידרו את דבריו במשך ארבע דקות לפחות – יותר מפי חמישה מהזמן שבו שידרו את דבריי. זמן דומה, ודברי שנאה דומים, העניקו גם לרינה מצליח.
מי שהסכים לטענה שיחס העיתונות לנתניהו איננו הוגן, איננו משקף את נקודת המבט של רוב הישראלים, ונובע משנאה, היה עקיבא נוביק, שמגיש תוכנית טלוויזיה עם רינה מצליח. הוא התראיין לצידה, ובכל פעם שהוא דיבר, היא קטעה אותו וחינכה אותו. כל חזותה הביעה שאט נפש מנתניהו. גם השניות ששודרו מדבריו של עקיבא נוביק היו מעטות, פחות מדקה, כחמישית מהזמן שהוקדש לדברי רינה מצליח. היו בשידור שלושה עיתונאים שהצדיקו את היחס העוין של התקשורת לנתניהו (רינה מצליח, מיקי רוזנטל, שלום קיטל), לעומת שניים מהצד שטוען שיש לתקשורת יחס לא הוגן ולא מוצדק כלפי נתניהו. שלושה נגד שניים, וגם ניתן להם פי חמישה זמן. אפשר בקלות לבדוק בצפייה חוזרת בתוכנית.
אני לא בוכה שלא נתנו לי זמן מסך, מה גם שהצלם עשה עבודה נהדרת והרקע של הצילומים שלי היה הכי יפה, ולכן זכיתי ליתרון בולט ושכנעתי יותר. הרי כולם יודעים שבטלוויזיה לא חשוב מה אתה אומר, חשוב מה הרקע של הצילום שלך. בכל זאת, אנשים טובים שצפו איתי בכתבה בעת שידורה בטלוויזיה פרצו בצחוק כשהיא הסתיימה, וסיכמו: הם רצו לבדוק אם יש יחס מפלה כלפי נתניהו בטלוויזיה, והטלוויזיה הוכיחה את זה כרגע.