אנחנו באיטליה. השארנו מאחורינו את הסיוט ששמו חרדת הטיסה שלי, שעליו כתבתי בשבוע שעבר, ועכשיו אנחנו מתכוננים לצאת לדרך, לממש את חופשת יום ההולדת באזור הדולומיטים. חופשת בטן־גב שאשתי בחרה.
אשתי בעלת כישרון יוצא דופן, אחד מני רבים כמובן. יש לה יכולת לאתר אתרי קיט מוצלחים במיוחד שאף אחד לא מכיר. זה מתחיל בשיחה אגבית על הספה הוורודה שלנו. מהרגע שהמילה “חופשה" נזרקה לאוויר, אהובתי תיכנס לזון של יוגיסט מהרישי, תחפור באתרים וברשתות ותנווט בין מאות משפיענים זרים שאף אחד חוץ ממנה וחברותיה לא מכיר.
בתום שבועות של נבירה מרוכזת, שבהם אסור בהחלט להפריע לה, היא תצעק “אאוריקה!" ותצהיר שאיתרה את המבוקש. כך נבחרה אותה נקודה, באזור טירול, אי שם על גבול איטליה ואוסטריה. לפי התמונות זה נראה שמיימי. הבעיה: אזהרות מסע שמלוות כל ישראלי באשר הוא, כך שכל חופשה הופכת לתרגיל בהסתוות.
כבר בביקורת הדרכונים בכניסה לאיטליה הסתרתי את זהותי הישראלית והגשתי את דרכוני האמריקאי. חששתי שישאלו לשמי. אין דרך טובה לצאת מהגיית השם “חיים" בלעז. שיהיו בריאים ההורים שלי, תקעו אותי עם ח' מסגירה וקטלנית. “מה מטרת הביקור?", שאל הפקיד בעמדת ביקורת הגבולות. “האו דו יו דו? יס, אים פרום אמריקה. ווי גו טו הולידיי", קבעתי בלי לגמגם. חתם והכניס.
כשדיברנו, אשתי ואני בינינו בעברית בפומבי, מכורח הנסיבות, השתדלנו למלמל בשקט מתחת לשפתיים, תוך השלכת מבטי בדיקה מובלעים לנוכחים באזור, רק כדי לוודא שאין בנמצא שונא ישראל שינצל את המצב. בעיקרון, שתקנו רוב הטיול, לפחות כשהיינו בין זרים. והאמת, נראה לי שהיא הייתה מרוצה מזה שקיבלה פס מטחינות הראש הרגילות שלי.
במילאנו, עיר המעבר שלנו לפני הנסיעה להרים, יש נוכחות מעצבנת של שלל שלטי “לשחרר את פלסטין". אם צעדנו ברחובות ולפתע נשמעה השפה הערבית, הפרסית או משהו שמצלצל מזרח־תיכוני, התחפרנו בחשש. באופן כללי נמנענו כמעט לגמרי משימוש בתחבורה הציבורית. באובר בדקנו טוב־טוב מי הנהג.
למרבה הצער, בנסיעת אובר אחת לא התאפקתי וחפרתי בעברית על כמה זול בעיר. בלבלתי את המוח בקול רם. בסוף הנסיעה הנהג הסתובב לעברנו ואמר משהו כמו: “מה נשמע?", או הגיג אחר בעברית. בתגובה נפל לי הלב לתחתונים. כאמצעי זהירות התחפפנו מהמונית ורצנו מאזור האירוע המסוכן, בקצב שתיים ובהנחיה ההיסטרית שלי עד למוקד תיירותי הומה.יום אחרי מילאנו הגענו לריזורט המסומן. המקום נפלא: הרים מושלגים, נוף של גלויה, מרחצאות, בריכה תרמית, חדר לפנתיאון, הכל כלול, רמה גבוהה, והמחיר - פחות מאילת. אני מציין את זה לא פעם כשאני מתאר את מסעותיי. למרבה הצער זו האמת. יקר בישראל האהובה.
השוס בשבילי היה סאונה שמוקמה על צלע הר, ולצידה אמבטיה לטבילה קרה. הגיע הערב, השמש שקעה, בחוץ מינוס 3 מעלות. הגיע הזמן לצלול. בלי לחכות יותר מדי נכנסתי למים. הם היו חמים יותר מהאוויר בחוץ. נשימות ארוכות ומחשבות מציפות הכל. “למה לעזאזל אני עושה את זה?", המוח דופק ושואל. “האם אני סתום?", מברר ההיגיון שלי. “זה בריא", השבתי לאשתי שעמדה מולי עטופה במעיל פוך כשעל פניה מבט מזלזל ובידה סלולרי שמתעד את בעלה האינפנטיל.
בחלוף כמה דקות יצאתי. ניתרתי לתוך הסאונה. הרצפה קפואה, במזל לא החלקתי. חום אימים בפנים. הפשרתי. פתאום הבחנתי בגבר ואישה עירומים כביום היוולדם יושבים מולנו. כולם מזיעים, הם מתנהגים בטבעיות, ואני אדום מחום ומבושה. התרכזתי ברצפה. אנחנו כמובן היינו לבושים ומהוגנים.
הקיפאון נוער ושבתי למים הקרים. אני מקווה שכל המעלות וההטבות המתוארות בספרות המקצועית בנוגע לטבילה קפואה נכונות, אחרת עברתי עינויים לשווא. בעודי קופא במים הגיחו הגבר והאישה העירומים. משום מה קבעתי שהם גרמנים. האיש, גדול עד ענק בגובהו, מוצק בהחלט בגופו, נכנס למי הקרח כשהוא עדיין עירום. הוא צעד פנימה בהחלטיות שחצנית. לתחושתי התנשא עלינו, בני המזרח התיכון. אחריו הגברת הטווטונית. בחלוף 20 שניות במים הקרים הוא זעק ויצא, גם אשתו יבבה. הקור קשה כשלא רגילים אליו, ואני כבר מיומן אחרי שנה של תרגולי אמבטיות קרח בחצר האחורית.
כשיצאו, לא יכולתי לשתוק. הבטתי עליהם בניצחון. איך יוהרת הגויים הפכה בן רגע למנוסה. בלי לחשוב יותר מדי אמרתי לאשתי ובטון מלגלג: “אמבטיית קרח זה לא לילדים. ליצנים אלה". האישה הסתכלה אליי ואמרה: “אנחנו מפתח תקווה, אדון חיים אתגר. מכירים אותך מהטלוויזיה. חשבנו שאתה נחמד, מסתבר שלא". ידעתי שזו טעות איומה לדבר עברית בחו"ל בימים המתוחים האלו.