מעשרות ההופעות שראיתי בחיי אין לי אפילו מזכרת אחת. לא סלפי על רקע הבמה; לא צילום שמישהו צילם אותי; שום פריט מרצ'נדייזינג כמו טי־שירט עם אפרסק כתום לחיים או דיסק טרי ממפעלות הגרייטפול־דד. היכן שהוא יש צילום שלי ניצב ליד פוסטר של ג'קסון בראון בכניסה ל"ביקון" ואחד נוסף כשאני מבוסס בבוץ של וודסטוק 94'.
יכול להיות שבגלל הרזון הספרטני הזה קשה לי עם הסלפי של הזוגות הישראלים בשיא אונם המחייכים "גבינה!" למצלמה על רקע מישהו שנראה כמו פול מקרטני, קטן כחרגול על הבמה בקצה האצטדיון, עם שערו החדש וגווניו המדורגים משיבה לשיבולת שועל ומה שביניהם. הצילומים האלה עולים תמיד בזמן אמת כאומרים, "אשכרה עכשיו אנחנו במדריד (פריז או לונדון), מגשימים חלום חיים ואתם לא".
מקרטני ורינגו נמצאים בעיצומו של קאמבק גריאטרי לתפארת, כולל הופעות. שניהם מעט מבולבלים לגבי הפריזורה; מקרטני בשיער שנראה כמו פיצוץ במפעל טמבור, ורינגו הניח לשלו לצמוח וגם צובע אותו בצבע שבמשחה לנעליים מכונה Ox Blood. הם מה שנותר מהביטלס, להקת פופ מהוללת משנות ה־60 שאחיזתה באשכי העולם לא הרפתה ב־50+ השנים שחלפו מאז התפרקה. לתוך ההמולה הקולנית הזאת נגררים חבריהם המתים בתואנות משונות; יום השנה למותו של לנון חל ב־8 בדצמבר, ולהריסון יצאה מהדורת ענק מוגזמת של אלבומו "Living in the Material World". תמיד יש משהו, ואם אין אז מייצרים.
אינני מתחכם רטרואקטיבית, אבל מסך כל פועלם המוקלט של המכונים "ארבעת המופלאים", אהבתי בערך חצי. כנ"ל לגבי קריירות הסולו שלהם. אין ולא היה לי ויכוח עם גאונותם בהפיכתם למרכז היקום המוזיקלי; מקרטני הוא גאון בסדר גודל של מוצרט מודרני; מוצרט מת בן 35 ב־1791; היו לו נטיות אינפנטיליות ויצירות אייקוניות. מקרטני בן 82 ומעולם לא התבגר מספיק כדי להתגבר על התנהגותו הילדותית ועל ניכוס קרדיט רטרואקטיבי ובעל מנות זעומות של צניעות. אני פחות מתרשם מאחרים שראו אותו נוסע באוטובוס כאחד האדם וקורא עיתון.
בעיקר קשה לי הנהייה שאינה נגמרת אחרי אומנים הנהנים ממוניטין מרתוני אחרי שחצו את גיל 80, והצליחו לשכנע מעריצים שהזקינו איתם שקולם עדיין חטוב כשהיה, שהערמונית שלהם יצוקה מפלטינה והם ממלאים אצטדיונים ושוברים קופות. כמה מהישראלים שראו את מקרטני באירופה, הודו בקול נמוך שקולו כבר לא בן 20, גם לא 30, ושהוא מתקשה בעליות. אבל הם הטריחו עצמם לאירופה כי הוא עוד איתנו. אמירה הוגנת בעיניי.
כאשר נפרדתי לפני שלוש שנים מדילן, עדיין בחייו, אחרי שנים רבות שבהן רדפתי אחריו מדבלין לירושלים ומסן פרנסיסקו לניו יורק, זה היה משום שלא יכולתי לתת יותר יד לאופן שבו הוא משמיד את שיריו היקרים לי בקול שנשמע כמו בולדוזר בלי שמן מנוע. הלכתי להופעה שלו שידעתי שתהיה האחרונה מבחינתי. להפתעתי, הוא כנראה כחכח בגרונו ושר כמו זמיר. חד־פעמי כמובן. בהמשך שבו נהמות השבר.
יש שירים של הביטלס שאיני יכול לשמוע יותר. לא כל יצירה מוזיקלית שורדת זמן ותהפוכות טעם. אף שתמיד תהיה להם זכות מייסדים היסטורית ואחריות לשינוי תוואי תרבותי, זה לא אומר שאני מסוגל להקשיב ל"סרג'נט פפר", ל"Let it Be" ולשירים הראשונים שנשמעים כמו שהוקלטו בקופסת שימורים. לא ויתרתי על הקסם של "I Want to Hold Your Hand"; אני לא רוצה להאזין לו יותר. לעיתים שיר הופך כה צפוי, שהוא מיותר.
הביטלס לא הוציאו לאור אלבום אחד בהופעה חיה, מבחנה של כל להקה המבקשת להוכיח שהיא יותר מתזמורת אולפן. ההחלטה האנינה להפסיק את ההופעות החיות ב־1966, שהתקבלה באמריקה אחרי קונצרט ירוד במיוחד מבחינה טכנית, הייתה סוג של פינוק שגם הוא פרם את הסיבה להיות.
מנגנון ההשמדה העצמית של הביטלס היה בנוי בתוך הצלחתם. הם לא בערו באש היוקדת שהיא סימנה של כל להקת רוק גדולה. מה ששב ומחזק את האמירה שהביטלס - למרות כישרונם העילאי - היו מבחינת המבנה הנפשי יותר טרמולוס מאשר רולינג סטונס. הביטלס מתועדים באנתולוגיה טלוויזיונית משובחת; פיטר ג'קסון לקח את חומר הגלם המיותם של מייקל לינדזי־הוג והפך אותו ל"Get Back", אפוס תיעודי המחייב הפסקות שירותים. יש סרטים נאיביים שבהם הם נורא שובבים; יש מופעי מחווה והוקרה למתים; יש מחווה למקרטני בחייו בקנדי סנטר בנוכחות ברק אובמה. לא מדובר ביתומים בסערה.
עם צאתה של ביוגרפיה חדשה על מקרטני לפני שנים ספורות, כתב אדם גופניק ב"ניו יורקר" והוציא את המילים מפי: "כל חפירה היסטורית מגיעה לנקודת רוויה אשר מעבר לה חקירה חדשה הופכת לחקירה ישנה באריזה חדשה. מההיבט הזה נדמה כי הגענו כנראה למיצוי חקר הביטלס".
אני מרחיק לכת ממנו. לא רק שאין יותר מה לחקור ולהקים אנדרטאות, אינני יכול להקשיב למקרטני שר עד הקבר. אין גרסה מוזיקלית למונה ליזה של דה וינצ'י עם חיוכה האניגמטי. גדולתו של ציור אייקוני שהוא אינו מזקין, אינו מאבד מקולו, מחיוניותו וממשיכתו. אחת לזמן מה עושים לו רסטורציה. לגבי האלבומים של הביטלס ומקרטני, כל איש והעדפותיו. המונה ליזה בת 500 בערך, והפטינה שהיא צוברת הופכת אותה לאטרקטיבית ומסקרנת יותר. מקרטני שר "היי ג'וד" אינו אטרקציה. הוא שר את זה אלפי פעמים, רוב הזמן טוב מאשר הוא שר היום. אהלן וסהלן למי שרודפים אחריו באירופה כדי להיפרד ממנו. אני נפרדתי.
לפני עשור שודר ב־9 בפברואר 2014 ברשת CBSמופע ארכיוני לציון 50 שנה לפלישת הביטלס לאמריקה ב־7 בפברואר 1964. הביטלס נחתו באמריקה שלושה חודשים אחרי שאמריקה שכלה נשיא אהוב בעקבות התנקשות בדאלאס; מותר היה להגדיר אותה עדיין כאומה המומה. לא היה ברור כלל כיצד ישחקו ארבעה בריטים צעירים אפופי רוח שטות, שגרמו לאירופה להשתין על עצמה מהתרגשות אורגזמית, לתוך היגון המתמשך של האבל. המופע הזה חוזר עתה כ"Beatles '64", סרט תיעודי שרובו חומר גלם שצילמו האחים מייזלס המתים ב־1964, ומרטין סקורסזה הבלתי נלאה השליך עליו את הלאסו שלו. כמה שהאיש הזה מרגיז אותי.
אין לי דבר חוץ ממילים חמות לרינגו. הוא הדבר הרהוט, המשעשע והמצחיק ביותר מהארבעה, והוא חף מחשיבות עצמית. עם האופן האינסטינקטיבי שבו הוא מבזיק את אצבעותיו ב־V כאילו היה צ'רצ'יל, למדתי לחיות בשלום; הוא מתופף טוב, והחיים באור הזרקורים לא פגמו באנושיותו. מקרטני לעומתו, תמיד גאה על גדותיו מהקרנה פנימית שהיא שילוב של דאחקות, יוהרה מוסווית כצניעות אך חותכת כסכין קומנדו, וצורך בלתי נשלט לשוב ולפזר אבק גאונות. הוא כבר לא בן 64, וניסיונותיו להגיע לאוקטבות גבוהות אינם עולים יפה. לכן הוא מקיף את עצמו בחבורת נגנים שהם גם זמרים טובים. האמירה הקולעת ביותר שנכתבה על מקרטני התפרסמה ב"רולינג סטון": "הוא עשה פחות מכל כוכב רוק אחר בהיסטוריה לדפוק את מזלו הטוב".
אף שאני זוכר כל צרחה, כל טלטול ראש וכל שטיק, שבתי וצפיתי ב"Beatles '64". הבעיה עם החמדנות של סקורסזה, שמגיעה עד וודסטוק 1969, היא שהוא אינו מתווך הוגן. הוא סייע לרובי רוברטסון המנוח לנעול את הלהקה ב"וואלס האחרון", שאותו ביים כאילו היה רוברטסון הטאלנט הראשי וחבריו שחקני משנה; הוא הפיק סדרות אפיות על תולדות הרוק והבלוז; דילן לא הולך לשירותים בלי לבקש ממנו רשות, וג'ורג' הריסון המת חתום אצלו על בלעדיות. כעת מדובר על ביו־פיק שיביים סקורסזה על ג'רי גרסיה, שמת ב־1995, בכיכוב ג'ונה היל. קטונתי, אבל הדד־הדס חייבים לעצור את הגרוטסקה הזאת.
סדרת ההופעות של הביטלס ב"מופע של אד סאליבן", מנחה פופולרי וגבר גיבן, מקומט ואפרורי שניסה להסתחבק עם ה־lads בשידור חי, הייתה כאב פיזי; לצפות במאמץ הקולקטיבי של הפושטקים מליברפול לא להיכשל בלשונם ולחרוג מהתקנון האורווליאני של ה־FCC, הגוף שמפקח על נאותות השידורים לאומה האמריקאית הרכה; בעיקר לנון עם מודעותו הפוליטית המחודדת. זה הרקע להבנה כמה היה חשוב לביטלס להשתלב במחזור הדם האמריקאי. האופן שבו התחפשו לארבעה דיירי פאב ממוצעים לפני פיינט ראשון.
האחים מייזלס קיבלו התרעה של שעתיים להיערך לתיעוד הביטלס באמריקה. בעוד מאחורי הקלעים עם הסטונס היית רואה את קית' ריצ'רדס סובא ג'ק דניאלס, את ג'אגר מגפף שלוש נשים ואת צ'רלי ווטס קורא דוסטויבסקי, התנחמדו הביטלס עד קבס. לא רואים את בוב דילן נותן להם את הג'וינט הראשון שלהם, וכאשר יש קלוז־אפ של לנון, עולה עליו הכיתוב המעיד שהוא נשוי.
הביטלס נולדו חביבים, ומנחיתותם המעמדית הקולקטיבית לא צמחה טינה מעמדית אלימה, אלא כמיהה אוניברסלית להתחבר לפטמתו של החלום האמריקאי. מישהו התווכח איתי פעם בטענה שאני מפריז בחשיבותה של אמריקה לביטלס. אני לא; הם אומרים את זה בעצמם בסרט. הלם המפגש התרבותי עם אמריקה רשום על פניהם; הם עוקבים באדיקות אחרי מה שנכתב עליהם בעיתונים; והם מניחים לדי־ג'יי האגרסיבי Murray The K להזיז אותם כמו פיונים על לוח שחמט. זה כואב ממש לראות את לנון מקבל ממנו הוראות הפעלה. בראיונות מאוחרים יותר, אחרי שוך הביטלמניה, הביע לנון את הסתייגותו ממה שנאלצו לעשות כדי שאמריקה תאמץ אותם.
זו לא הייתה הבריטיות המסורבלת והחיננית שלהם שהפכה אותם לכה יקרים ומיוחדים, אלא האמריקאיות הנרכשת שלהם. המראה, ההסתכלות ונקודת המוצא של הביטלס הושפעו קשות מהרוק האמריקאי שנולד כעשור לפני שהמוזיקה העולצת שלהם באה לעולם. מתקליטם הראשון היה האתגר הנכסף שלהם להוכיח את עצמם באמריקה. אלמלא הצליחו באמריקה, היו נחשבים כישלון צורב בעיני עצמם. התהילה והגשר אל העולם היו באמריקה, ובלי לחצות בהצלחה את האוקיינוס, הייתה הצלחתם נותרת פרובינציאלית. הביטלס היו ילדי מעמד הפועלים הנמוך של ליברפול, עיר נמל קודרת, ללא הדר וללא עתיד; הם היו פליטים של פינת עולם נידחת במיוחד. לכן הייתה נחיתתם באמריקה בפברואר 1964 כה חשובה בעיניהם.
מהיום שבו עמדו על דעתם כקבוצה מגובשת ויוצרת, טיפחו הביטלס סלידה מתועדת מהממסד הבריטי, מסממניו המעמדיים ומהאריסטוקרטיה המנוונת, שחלק מנציגותיה היו נסיכות בעלות חזות סוסית ומוסריות מפוקפקת. לנון, הביטל הפוליטי, הביע את דעתו על מלחמת וייטנאם ושוויון זכויות לשחורים וניהל מאבק משפטי נואש על זכותו להישאר באמריקה ולקבל אזרחות.
בהתחשב בעובדה שבדרכם הלא ממש פוליטית, ניסו הביטלס להזהיר אותנו ממנהיגים, הם נפרדו בצליל האחרון ב"Abbey Road" כשהם תלויים על צווארה של המונרכיה. למרות האנכרוניזם הבוטה של המלכה עם תוחלת החיים הנדירה שלה, היא הוכיחה שהייתה ראויה לחיבה של בכירי נתיניה.
צפיתי לאחרונה שוב בסטיבן טיילר שר מחרוזת קצרה מ"Abbey Road" במופע מחווה למקרטני בהשתתפות מישל וברק אובמה. מתישהו בדקות המרגשות הללו חותכת המצלמה לנשיא, והוא עמוק במוזיקה ונד בראשו בקצב. שוו בנפשכם שהמנהיג שקובר אותנו היה בן אנוש רגיל והיינו מגלים ש"האלבום הלבן" חביב עליו במיוחד. שהוא מסוגל להרפות את שרירי ישבנו מספיק כדי ליהנות ממוזיקה שתואמת את גילו, אם לא את המנטליות שלו. ככל שאני זקן יותר אני ממאן לבטוח במנהיגים שאינם מכירים את השירים ולא עשו מאמץ מינימלי להתקרב למורשת מוזיקלית שהייתה מגשרת על פערים גדולים.
עד היום נדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה על התנהגותן המוטרפת של המעריצות. הניסיון לייחס למעריצים את האביונה המוזיקלית הזאת לא יעלה יפה, משום שהסרטים המתעדים את התופעה ההיסטרית הזאת מראים בבירור את הבנים יושבים בטבורן של חבורות בנות מצווחות, ומביטים בהשתאות הורמונלית באיברים הנשיים הנזרקים לעברם. אני לא מסטרס, לא ג'ונסון ואפילו לא רזיאל־ז'קונט, אך נדמה לי שמדובר בלא פחות מאורגזמה כהלכתה מול האלילים הבריטים המענטזים על במה מיניאטורית המנוני אהבה מתוקים. הצרחות הניאנדרטליות והנהמות הפרימיטיביות בוקעות ממקום כה אלמנטרי, עמוק ופרימורדיאלי, שאין ספק שמדובר בסובלימציה נטולת גבולות של תגובה פיזית מובהקת עטופה בפסיכוזה רגעית. זהו טראנס עמוק המתרחש לנגד עינינו בהיקף ובעוצמה שלא חזרו יותר.
עוד מתברר ממרחק של 60 שנה, שאף שהביקור נערך ב־1964, שנה אחרי "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג והמצעד על וושינגטון בעיצומה של ההתעוררות השחורה באמריקה, הביטלס היו חוויה לבנה בלבדית. המאמץ לזהות בקהל מעריץ שחור עולה בתוהו. החוויה כולה נרשמה כהזדמנות חד־פעמית של הרוב הלבן והשולט להגיע לפורקן מוזיקלי כמו זה שנחווה בכנסיות שחורות או בהופעות ב"אפולו" בהארלם.
לנון היה הביטל היחיד בעל תודעה פוליטית ומעמדית. הוא ביקש ליצור קשר עם ההנהגה השחורה והתאהב באמריקה, שבסופו של דבר מה שאהב בה היה גם מה שהרג אותו. הביטלס ידעו תמיד עד כמה מעטים וספורים הם ההחזרים המוזיקליים והחומריים המוענקים באנגליה ליוצרים כמותם. אמריקה סימלה בעיניהם שילוב של איכות וכמות. הם נהנו מגבה המוצק של האהדה האמריקאית ואיבדו את העשתונות כאשר איבדו אותה לשעה קלה של היסטריה ב־1966 בעקבות דברי לנון על ישו. ללא אמריקה, הם היו בני ערובה של בית המלוכה הבריטי.
ציון 60 שנה לפלישת הביטלס לאמריקה מהווה עילה ראויה לשאלה אם הביטלס קרובים יותר לסוף הקדנציה שלהם בתודעה שלנו מאשר לתחילתה. אינני יודע מהו האפקט המצטבר של הצורך להכריז ברבים על סופה של ידידות מופלאה. זה מכריח לבדוק ביושרה אינטלקטואלית את הדיון בתוחלת חייו של הרוק. אבל אני מעדיף להניח את הקלפים פתוחים על השולחן. בזמן האחרון גובה הגיל מחירים בלתי נסבלים וזה אחד מהם.
צעירים וקשישים קלי תנועה ממני ממשיכים ומתעדכנים באופנות מוזיקליות מתחלפות ומצליחים ליהנות מהן; אני תקוע בערך במחצית שנות ה־70. מה שקרה עד אז עונה על רוב צרכיי. מדי פעם אני עוטה חגור וחוצה שדה מוקשים להאזנה אמיצה יותר. גם המעודכנים מממאנים להרפות מברוס ספרינגסטין ודולקים בעקבותיו, מציינים את 75 שנותיו של טום ווייטס ו־79 של ניל יאנג. אם נודה על האמת, רוב בכירי העידן הזה מתו וחלפו מהעולם. להקות שלמות נמחקו או השאירו מאחוריהן ישיש תמהוני המגלף מקטרות ביערות צפון אמריקה.
אם פעם נהגתי שמונה שעות לניו יורק לעשרה ימים במרץ שבהם התנחלו האחים אולמן בניו יורק וראיתי את אריק קלפטון ולינרד סקינרד ביממה אחת בשתי יבשות שונות, היום אני יותר קרוב למיחושים המאיימים על קלפטון, לפרמפטון שמנגן בישיבה ולטיילר שאיבד את קולו. תיהנו מהסלפי; עוד כמה שנים תהיה הבמה מאחוריכם ריקה