האיש של מיץ הגזר שאסור בתכלית האיסור לפגוש במבט שלו אם אין לך עניין לשתות חצי ליטר ולצאת כתומה מעודף בטא קרוטן; האאוטלט של הפאזלים שקניתי בו פאזל תלת־ממדי שעד היום מוטל חד־ממד במגירה; האיטלקי החמוד שמדבר במהירות שיא ובלחש ומכין את הרביולי הכי טעימים; חנות הקופסאות המיוחדות; דוכן המרקים המהבילים; חנות התכשיטים הקטנה והמתעתעת שהסתתרו בתוכה עתיקות יוקרה של צארינות; חנות התיקים של זוג הקשישים החמודים שהייתה זורקת אותי ברגע לילדות, ל"בית התיק" של סבא שלי בגאולה; חנויות הספרים. כולם נעלמו.  

טיול אקראי קצר במרכז הבירה הפך לסיור זיכרון לעולם מסחרי שנעלם: תריסים מוגפים, שלטי “להשכרה בדמי מפתח" ואבק. המון אבק. המלחמה עשתה את שלה. לא רק המלחמה הארורה הזאת שאינה נגמרת, אלא גם המלחמה היומיומית של הסוחרים הזעירים.

אני מכירה חלק מהמאבק הזה מהעסק של סבא שלי, צבי ז"ל. להיות תלוי בחסדי לקוחות זה דבר אחד. איתם הוא למד להתמודד בחן שהיה רק שלו. “המחירים פה הוגנים וקבועים", נהג לומר למתמקחים והצביע על השלט שמעליו. גם עם בעל הבית שהיה לו בעל בית שגם לו היה בעל בית, החד־גדיא של ההמצאה המוזרה ששמה “דמי מפתח", הוא כבר למד להתמודד.

סבי צמח מנער בן 16 שפתח באומץ רב עסק שקנה בדמי מפתח בשכונה יחסית חדשה באותם ימים, שנות ה־30 של המאה הקודמת, לשועל קרבות. גזירה של עצמאים. הוא למד להיות יצירתי נוכח השינויים שהביא הזמן: את קו ילקוטי העור שעיצב ותפר למען ילדות וילדי ירושלים הוא הרחיב לילקוטים מחומרים אחרים. כך היה גם עם המזוודות שעיצב. הוא למד לא להיות קנאי לעיצובים שלו, היה קשוב לרחשי הלב ולבקשות של הלקוחות והשתנה בהתאם.

הרשויות ומס הכנסה כבר היו עניין אחר. במשפחה מספרים שאת התקף הלב הראשון שלו בסדרה קיבל בגלל התמודדות בלתי פוסקת עם פקידים שלפעמים נדמה היה שעיקר תכליתם להציק לעצמאים, שמחזיקים על גבם מאז ומעולם את הכלכלה במדינה שלנו.

למיטב הבנתי, בימים כתיקונם עסקים קטנים מעסיקים למעלה מ־50% מהעובדות והעובדים במשק. בכל הנוגע לתרומתם לתוצר המקומי הגולמי (GDP), עסקים קטנים ובינוניים אחראים לכ־40% מהתוצר העסקי בישראל. דוחות כלכליים של משרד הכלכלה מדגישים את תרומתם המשמעותית לתוצר הלאומי, ומחקרים של מכון היצוא ושל משרד הכלכלה מצביעים על כך שרוב חברות ההייטק המצליחות התחילו כעסקים קטנים.

לפי מחקר של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, עסקים קטנים יוצרים מעגלי עבודה מקומיים ותורמים להתפתחות כלכלית באזורים עירוניים וכפריים כאחד, ודוחות של בנק ישראל ומשרד הכלכלה מצביעים על חשיבות העסקים הקטנים בתמיכה במגזרים מוחלשים.

ויש דבר נוסף: הכנסות ממיסים. מס הכנסה, מע"מ ומיסים עירוניים שנגבים מעסקים קטנים תורמים חלק משמעותי להכנסות המדינה. אולי זו הבעיה. הארנונה הגבוהה, המיסוי המשונה. מה זו אגרת שילוט? סליחה, איך אפשר להפעיל עסק בלי להודיע לציבור מה תכליתו? מס על שולחנות וכיסאות לבתי קפה. מה יעשו הלקוחות? יעמדו על הידיים? אגרת מסך להקרנות, מלבד הזכויות של בעלי השידור ודוחות קטנוניים. בעל עסק סיפר לי על קנס שקיבל בגלל קבלה שניתנה ללקוח ונשארה על הרצפה בעסק. נבוט לכל יום.

אם לא מס הכנסה, הרשות המקומית. בכל פעם שהחליטה לחפור מחוץ לחנותו איזה בור ששכחה לסתום, עוד עסק היה נופל לתוכו ואובד במעמקיו. על כך יוכלו להעיד סוחרי רחוב יפו בירושלים. פעם זה היה שם נרדף לעושר. ואם מדובר בחנויות נעליים - עושר ופרסים. מה הם לא עברו. אינתיפאדות, גלי פיגועים, ועם הזמן, ככל שעבודות הרכבת הקלה הלכו והתמשכו, הם נשברו. חנויות ועוד חנויות נסגרו.

עכשיו זה קורה גם ברחוב קינג ג'ורג' לקראת עוד עבודות. עצבות גדולה בבירה שאמורה להיות תוססת ומוקד משיכה לכל העולם. זו לא רק המלחמה. זה התחיל לפני כן. בשנים האחרונות המוני עסקים נסגרו. נכון שאחרים נפתחו, אבל כמה זמן הם שרדו וישרדו בתנאים הקשים האלה?

המסורת היהודית מגנה פגיעות ישירות בפרנסה של אדם אחר, כמו עושק, הונאה, נוגשות וניצול. אלו איסורים מפורשים שמטרתם להבטיח התנהלות כלכלית הוגנת. הנוגשים המצרים שהפעילו לחץ בלתי הוגן על עם ישראל הפכו לסמל להתעמרות כלכלית וחברתית, כך שהמדרש והפרשנים משתמשים בהם כדי לגנות כל סוג של כפייה כלכלית או פגיעה בפרנסתו של אדם.

בימים שבהם עבדתי במרכז העיר אהבתי להגיע לשם בשעות הבוקר. בדיוק כמו בשיר של דוד אבידן, הרחובות באמת המריאו לאט “אל האור הלבן כמו שטיח קסמים". עכשיו הרחובות פשוט לא מתרוממים. אני עוברת חנות־חנות. שורות של חנויות סגורות. אין הרבה מה לומר לכל אותן סוחרות וסוחרים ששמו את הלב שלהם בעסק, פרט לכך שאנחנו איתם ושנמשיך להגיע לחנויות שלהם.

כך עשינו בזמן העבודות על הרכבת הקלה שנמשכו הרבה יותר מדי זמן. צעדנו ברגל לכיוון מרכז העיר עם הילדים. לימדנו אותם מה זו תמיכה בעסקים, הסתכלנו על העיר המשתנה לנגד עינינו וקנינו מהם כדי שגלגלי המשק ימשיכו לנוע. אנחנו נמשיך לפקוד את החנויות שעוד נותרו, לא רק בשם הנוסטלגיה אלא מתוך בחירה אקטיבית לשמר את מה שהופך את העיר ללב פועם - האנשים שעומדים מאחורי הדלפקים, הסיפורים שלהם והמשמעות העמוקה של קנייה מעסקים מקומיים כמעשה של תקווה ואחריות.