קראנו לו רחמים. נתתי לו את השם מתוך רחמים על המראה המרוט שלו, עם האוזניים החתוכות, לא ברור ממה, ובשל הרביצה ההומלסית התמידית שלו על הגדר הקרועה בגינה.
אני לא טיפוס של חתולים, מעולם לא הייתי, לכן בכל פעם שהייתי עוברת לידו לא הייתי מתרגשת מהמיאו הצרוד שהיה זורק לכיווני כדי לקבל יחס. לא רק שלא הייתי טיפוס של חתולים, הייתה בי רתיעה מהם, שנבעה בעיקר מפחד, מהיוהרה שלהם, מחוסר הרצון התמידי לרצות את הסביבה ומתפיסת המרחב הבלתי מתחשבת בעליל שלהם.
אומרים שאנחנו נרתעים, מתעצבנים או אפילו שונאים את מי שמזכיר לנו חלקים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו או את התכונה שהכי חסרה בנו, זו שהיינו רוצים לאמץ. במקרה שלי עם חתולים אני כנראה פשוט מקנאה. מקנאה ביכולת שלהם לשכב לאורכו של ספסל אוטובוס, להביט באנשים העומדים מסביב ולגלגל עיניים. מקנאה בתחושת הבעלות שיש להם בכל מקום שהם מאמצים כבית. אני מקנאה בדאגה שלהם קודם כל לעצמם ורק אחר כך לאחרים.
אני מקנאה בחוסר הביטול העצמי שלהם. הם מלכי העולם ויודעים את זה, ולא אכפת להם מה אחרים חושבים. בני אדם, חתולים ואפילו כלבים. הם יודעים לדרוש את מה שמגיע להם, יודעים לבקש אהבה כשהם זקוקים לה וגם לתת, אבל עד גבול מסוים. אף אחד לא יחצה את גבולותיו האישיים של החתול, אחרת הוא ישלוף ציפורניים.
איכשהו יצא שאנחנו, חבורת נשים שמעדיפות כלבים כחיות מחמד, אימצנו את רחמים, אולי מתוך הקלישאה על נשים רווקות וחתולים. לא אימצנו אותו פיזית, כי הוא חתול רחוב, אבל בגזרת היחס הוא זכה בפיס. זה היה קל, כי רחמים היה חתול מזן אחר. בשכונה שבה שלטה חבורת חתולים שהטילה משטר טרור על עכברים, חולדות ואפילו עורבים שנטשו את האזור במהרה, והפחידה אפילו כלבים קטנים - ראו על רחמים שהוא חתול “כלבי". יש בו משהו קצת מרצה, מחפש תשומת לב, מתחכך בעוברים ושבים, בעיקר בעוברות. הוא מפלרטט קצת, מחפש אוכל ויחס. לפעמים היה מלווה אותי הביתה בלילה. לא היינו מדברים, אבל ידעתי שהוא צועד מאחוריי.
הוא לא היה יפה. בהגדרה המערבית של יופי חתולי אפשר היה לכנותו “מכוער". במקור הוא הגיע מדרום העיר כחתול מטופח שננטש, כך סיפרה מישהי שמכירה את כל חתולי הרחוב בשני העשורים האחרונים. הוא היה אפור, שמן, מטונף ובלי אוזניים, אבל הוא היה רחמים שלנו. למדנו לחבב אותו, להשאיר לו מדי פעם חתיכות עוף ושאריות טייק אוויי מהפסטה השכונתית. פעם הורדתי לו כרית ישנה, וחברה דאגה לו לשמיכות בחורף.
מעולם לא ליטפתי אותו, כי הייתי עדיין מלאת אימה והערצה כאחד מהחיה המרשימה הזאת. מדי פעם הוא היה מצטרף אלינו לבר השכונתי, מתיישב מתחת לפטריית החימום עד שקמנו הביתה. אם התמזל מזלו והוא נפל איתנו לערב יין ארוך, הוא היה מנסה להתחכם ולהיכנס בערמומיות לביתה של אחת החברות שגרה בקומה ראשונה, תוך יללות צרודות של רחמים.
ואז עזבתי את השכונה במפתיע. גם את רחמים עזבתי. לקח לי כמה חודשים לחזור, להסתובב ברחובות שהכרתי בעשור האחרון והפעם להיפרד כמו שצריך. אני לא טובה בפרידות, אבל חייבת קלוז'ר בחיים, גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה סתם להגיד שלום אחרון למקום שגרתי בו במשך שנים.
רוב השכונה הפכה לאתר בנייה, עם פרויקטים של התחדשות עירונית. אחרי שהוחרבו החצרות, התפזרו החתולים שהתגוררו בהן לרחבי השכונה, קרוב לפחי זבל, קרוב למסעדות. אני מניחה שכל אחד דאג לעצמו והתיישב במקום חמים בבניין שעדיין לא נגעו בו קבלנים.
סיפרו לי שלרחמים יש חברה, חתולה לבנה, סנובית ויפה שאני מכירה היטב. היא לא הייתה מהססת לעמוד בכניסה לבניין ולא לזוז, גם אם מישהו רצה לצאת או להיכנס. אמרו לי שהם היו מסתובבים יחד, ונצפו בכמה פחי זבל איכותיים באזור.
כשעברתי שוב ברחוב הישן שלי, שמעתי יללה צרודה מאחוריי. זה רחמים! שמחתי לדעת שהוא עדיין חי, שרד מתקפות טילים מצפון ודרום, נפילה ישירה בשכונה, חורף קר ושתי מתקפות איראניות. רחמים קרא את שפת הגוף שלי ומיד התקרב. אמרתי שלום למשרת החצר שהוכתר למלך השכונה, ונתתי לו לחכך את הזנב ברגל שלי. התקדמות משמעותית באינטימיות. נכון, לוקח לי זמן, אפילו כמעט חיים שלמים, אבל לאט־לאט נדמה לי שאני מפסיקה לפחד.