השיחות עם אמי הולכות ומתקצרות. בעוד שלושה חודשים בדיוק - ובגילה המופלג צריך להקדים לכל תחזית עתידית: “טפו, טפו, טפו" - היא תציין את יום הולדתה ה־96. “אתה יודע בת כמה אני?", היא ספק שואלת, “כבר כמעט בת 100!". כמו ילד בגן שרוצה בכל מאודו להיות כבר “גדול".
אני נוסע אליה פעם בשבוע ברכבת, מה שהופך את הביקורים אצלה לסוג של מסע קטן. אולי לא אל נופי ילדותי (אני גדלתי בנווה שאנן, היא מתגוררת בשכונת אחוזה, שם מצחיק לשכונה), אבל מסע שמוציא אותי מאזור המחיה הקבוע שלי, לפעמים גם מאזור הנוחות.
קרון הרכבת הוא מעבדה אנושית מרתקת, במיוחד בעידן שבו אנשים ויתרו על זכותם לאנונימיות ופרטיות: נוסעות מבוגרות משתפות זו את זו בפרטי הפרטים של יחסיהן עם הילדים והנכדים, חיילות שופכות אחת באוזני השנייה את מררתן על מפקדיהן, על צה"ל ועל המדינה, סטודנטית אוספת את שערה ופורשת לפניה כמה חוברות בפיזיקה, ואחרת - בערך בת גילה אבל לא נראית כתלמידת פיזיקה, אם אתם יורדים לסוף דעתי - מתארת בטלפון ובקול רם את עלילותיה מהלילה הקודם עד לרמת פירוט כזאת שגורמת לי להסמיק, אף שאני צד סביל באירוע.
אני מצידי מנסה להתרכז בטוויטר, ואולי גם זה נראה מוזר מהצד, לך תדע. אולי מראה של גבר מבוגר שמזעיף פניו נוכח ציוצים מסוימים ופולט נחרת צחוק נוכח אחרים, הוא מחזה מתמיה לעיני בת ה־20 ומשהו שלא התביישה להעביר את כולנו שיעור באנטומיה אך לפני כמה דקות.
נהגי המוניות מנסים לסגור איתי “מחיר" במקום מונה. אני לא מסכים. לפעמים אני סר לתחנת האוטובוס הסמוכה כדי להמשיך להתבונן בבריות, אף שלעיתים אני חושש שמא לא אצליח “לתקף את הנסיעה" כדרישת החוק. בפעמים שבהן הצלחתי לסרוק את הברקוד ולשלם באפליקציה, הייתי גאה ברמה של לשלוח צילום מסך בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הילדים עודדו אותי כאילו תיקנתי תקלה בחללית שעושה דרכה אל המאדים, אבל האמת היא שאולי מדובר בכלל בתחנה ראשונה עבורי במסע לעבר הגיל שאמי גאה בו כל כך.
גופה שלם, אפילו מעורר הפתעה ביכולותיו. היא מתנייעת ללא הליכון וקמה בקלות יחסית ממיטתה או מהכורסה, אבל כבר פחות מטיילת, אפילו בחצר הנאה של הדיור המוגן. גם לחדר האוכל הפסיקה ללכת. ארוחותיה מובאות לחדרה שלוש פעמים ביום. האינטראקציה עם הבריות הופכת לה לקשה. שמיעתה פחתה מאוד עד שאפילו כשהיא נעזרת במכשיר, קשה מאוד לנהל עימה שיחה מורכבת.
שמיעתה הלקויה גורמת לה לדבר בקול רם, באופן שלא אחת גורם לנו למבוכה. למשל כשהיא מתעקשת ללוות אותנו אל היציאה מהמתחם, חולפת בדרך על פני אנשים שצעירים ממנה בעשור אחד לפחות וקוראת בקול גדול: “תראו אותי הולכת על הרגליים שלי, לא כמו הזקנים פה!", ואנחנו מהסים אותה: “ששש... אמא!" ומשגרים חיוך מתנצל לעברם של הינוקות בני ה־80 ומשהו, הרכונים על הליכוניהם.
השיחות איתה מתקצרות לא רק באורכן אלא גם בעומקן: שיחות נפש לא ניהלנו מעולם, אבל שיחות מורכבות יותר, על המצב הפוליטי למשל, התקיימו בינינו עד לפני שנה, אולי קצת יותר. היא צרכה אקטואליה, ישבה מול המסך עם אוזניות שנועדו להגביר את הקול, והייתה לה דעה נחרצת על כל נושא שעל סדר היום.
למרות זאת, את המלחמה היא דחתה על הסף. הפעם היחידה שבה נראה היה שמשהו מהאירועים שכה מסעירים את המדינה חדר לסף ההכרה שלה, היה כשפסקה עם שובי מפורטוגל, לפני כשלושה שבועות, שהייתי “במילואים". לשווא הראיתי לה תמונות שלי לבד ועם ילדיי־נכדיה בליסבון. היא מאזינה להסבר שלי, אבל תמיד חוזרת אל סברת המקור שלה.
עוד סימן לעייפות המחשבה קיים בנושאי שיחה חוזרים. כך למשל היא אוהבת להתעניין בדרך שעשיתי אליה: כמה זמן ארכה הנסיעה, האם היה בקרון די מקום לשבת או שנאלצתי לעמוד, ואיך הגעתי מתחנת הרכבת אל מעונה. אני משיב בפרטי פרטים, אך מקץ כמה דקות של שיחה היא מחדשת את אותה סדרת שאלות. לא נורא, אני חושב לעצמי, בגיל של “רבע ל־96" כבר מותר הכל.
לפני שאני נכנס בשערי הדיור המוגן, אני סר לקונדיטוריה הסמוכה ורוכש לנו עוגה, כך יש לנו בכל פעם נושא שיחה חדש: איזו עוגה זאת, עד כמה היא טעימה, האם להשאיר לה אותה במקרר או על השיש וכך הלאה, דיון שמכלה עוד כמה דקות בשיחה קלילה.
כשאני עוזב, היא מבקשת שאשאיר את הדלת פתוחה: היא אולי לא אוהבת אינטראקציה עם זרים, אבל אוהבת לתצפת עליהם - קצת כמו שאני אוהב להביט בשכניי לקרון הרכבת. אני יוצא אל הרכבת שלי שנוסעת לחיפה וחוזרת לתל אביב, בעוד היא נשארת על הרכבת של חייה, שבה נקראים הנוסעים כבר להתכונן לקראת עצירה בתחנה הסופית.