מבחינה מיקרו־אסטרטגית, מצבה של ישראל השתפר. סוכלו כוונות אויבים והושמדו מאגרי אמל"ח שהיה מכוון נגדנו. ברמה המקרו־אסטרטגית מצבנו נותר כשהיה. כל אויבינו נשארו אויבים בתוספת משקעי נקמה וזירה מיותרת בסוריה. את האמל"ח שהשמדנו כולם יכולים לרכוש מחר בבוקר - ואפילו לשדרג אותו.
בראשית השבוע צייץ בנימין נתניהו: "אמרתי שנשנה את המזרח התיכון, וזה מה שקורה. סוריה היא לא אותה סוריה. לבנון היא לא אותה לבנון. עזה היא לא אותה עזה. איראן היא לא אותה איראן". שמישהו יספר לו שגם מדינת ישראל היא לא אותה ישראל.
אוקיי, אז הבוס מבסוט, ובינתיים אנחנו מתבססים בסוריה כאילו לא למדנו שהתבססות מסתיימת בהתבוססות. וכמה זמן ייקח עד שאבו מוחמד אל־ג'ולאני יפנה לכל פלגי המורדים בקריאה שהאויב הציוני רוצה לפלג אותנו ולשלוט בדרום סוריה? במג'דל שמס אומנם סילקו את תמונותיו של בשאר אסד, ושם ממתינים לראות איך הג'ולאני הזה מסתדר עם פלגי המורדים, הטורקים והדרוזים, האמריקאים והרוסים.
בינתיים נרשמים זעזועים סיסמוגרפיים בירדן וחשש לערעור היציבות של השושלת ההאשמית. ב"ספטמבר השחור" בשנת 1970 חברו כוחות סוריים להתקוממות הפלסטינית נגד המלך חוסיין, אביו של עבדאללה. צה"ל וחיל האוויר חסמו אותם. ירדן, כמו ישראל, היא פרוקסי אמריקאי,
והשאלה היא: האם שוב יתערבו ישראל וארה"ב לטובת עבדאללה?
מול כל השאלות האלה, ולאחר סדרת ניצחונות בשדות הקרב, נותרנו עם אויבים פגועים ועוינים. הדרך היחידה להיחלץ מהפלונטר היא שיחות הפסקת אש. שיחות ישירות, עקומות, מפותלות, תת־קרקעיות, ואם צריך גם על הירח. עם כולם. כולל השיעים בלבנון, הפלסטינים ברצועה ובגדה, מי שלא יהיה בסוריה - וגם באיראן. זה לא אמור לקרות מחר, לא כולן ביחד, ובייחוד לא עם הממשלה הנוכחית. בשלב הזה אנחנו זקוקים למתווכים כדי להגיע לשיחות ישירות, פנים אל פנים, ולשבור את מחסומי הפחד, החשדנות והנקמה.
ברור שהתנאי הראשון הוא ממשלה שפויה. עד שזה יקרה חייבים לעצור את המרתון האינסופי של מלחמות, שהוא סיבת קיומה של ממשלת איתמר בן גביר ונתניהו, ולדחות על הסף את קמפיין תקיפת אתרי גרעין באיראן. לכאורה, הסרת האיום הגרעיני על מדינת העם היהודי נשמעת רעיון סביר. והוא בכלל אמור להיות חוליה נוספת בשרשרת ההצלחות הצבאיות של ישראל (שעליהן שילמנו מחיר מופקר ומופקע).
אך, למעשה, אין היתכנות לתקיפה. לא משום שחיל האוויר מסוגל או לא מסוגל לבצע אותה, אלא מפני שיש לממשל דונלד טראמפ מדיניות חוץ וביטחון בדלנית. תקיפה ישראלית, ועוד בנשק אמריקאי, לא בתוכניות שלו. שלא כמו הישראלים שנקלעו למעגל של פחדים ואלימות, האמריקאים של טראמפ רוצים להיפרד ממעורבות בסכסוכי שבטים בכל העולם.
דמוקרטיה שבירה
זה עתה אסר טראמפ על וולודימיר זלנסקי לתקוף את רוסיה בנשק אמריקאי, וההערכה היא שהוא יכריח אותו לוותר לוולדימיר פוטין על החבל המזרחי שנכבש באוקראינה. טראמפ רוצה שקט תעשייתי כדי שיוכל לשוטט בעולם ובוושינגטון כגדול מכולם, וכמובן לזכות בנובל.
בעיקרון טראמפ היה ונשאר אגו מניאק טיפש, חסר ידע והבנה בעולם שמחוץ לבסטה שלו. אלא שלא תהיה לוועדת הפרס ברירה אלא להעניק לו נובל, אם אכן יוריד את נתניהו על הברכיים, יסיג אותנו מלבנון, סוריה והרצועה, ויחזיר את החטופים.
ההנחה של הימין היא שהתמורה לנתניהו תהיה שישאיר אותנו לדמם מול הפלסטינים, אקט שעונה על צורכי נתניהו והימין האמוני. ואולי… פרץ הכבוד הזה באוסלו ובעולם שהוא זוכה לו כמנצח יכבה את אש הנקם והשילם של טראמפ נגד העילית הניו יורקית והחוכמולוגים בתוכניות הלייט נייט שלעגו לו, כמו שלא נלעג נשיא אמריקאי מעולם. בכלל, הרעיון שאולי טראמפ יעבור מסטטוס נקמת הנוכל הדחוי לנדיבות של מנצח, שווה בדיקה.
בתוך כך, נתניהו מוביל את ההערכה שטראמפ הוא "שלנו", כלומר "שלו", והוא יעניק לו היתר חופשי לצוד אינדיאנים מהים עד הנהר בשמורה המזרח תיכונית, וזה כל מה שבן גביר ובצלאל סמוטריץ' רוצים בחייהם שלהם ובמותם של אויבי ה' (בשביל זה יש להם את עופר וינטר).
אם מארק צוקרברג, אילון מאסק, ג'ף בזוס ודומיהם מגיעים להכתרה של טראמפ עם צ'ק של מיליונים (מאסק הימר עליו עם רבע מיליארד), נתניהו לא מביא צ'ק אלא בא לקחת צ'ק. בתמורה הוא מנהל את לו"ז עסקת החטופים כדי להעניק אותם לטראמפ כמתנת הכתרה. בינתיים הוא מוכר לכת מאמיניו שהוא המצביא שמעצב את המזה"ת "החדש", ויש לא מעט אזרחי ישראל היקרים שקונים את השטיק הזה.
באמיתי, הגענו עד הלום עקב מחדל שערורייתי של צה"ל בעוטף וביצועים מרשימים בשטח בהמשך. ועדת החקירה, איזו שלא תהיה, לא תעסוק בכך, אבל המהלכים שלנו הם פרי המדיניות המעצמתית האמריקאית. מדינת ישראל, כולל צה"ל, היא רכיב אחד בין שלל הכוחות והאינטרסים שתרמו לבלגן הנוכחי. ארה"ב תומכת בכל מי שנלחם בציר המעצמתי של סין, רוסיה ואיראן ומחמשת אותו: בירדן של השושלת ההאשמית, בעבד אל־פתאח א־סיסי במצרים, בנוצרים בלבנון, בכורדים ובמפרציות.
טראמפ ושות' מחסלים את המדיניות המעצמתית המסורתית של הדמוקרטים והרפובליקנים בנושאי חוץ וביטחון. הדיקטטור הסיני שי ג'ינפינג מוזמן לטקס ההכתרה שלו, ונציגו האישי להסכמות עם איראן עובד כבר בימים האלה. יהיו קשיים במו"מ? אנשי טראמפ מדברים על סנקציות, ובישראל מדברים על תקיפה. נתניהו יתקוף? האמריקאים עם היד על רצועת החנק.
בתוך המהומה הרב־זירתית, החשובה ביותר היא החזית השמינית, זו שאצלנו בבית. המאבק בין דיקטטורה בהתהוות לבין מחאת המחנה הליברלי־דמוקרטי מצמיח ניצנים של מלחמת אזרחים. עדיין מאופקת, אבל הטמפרטורה עולה מדי יום ועלולה לפרוץ לפאזה קשוחה יותר, וזו תהיה הכרעת האמת בשאלה מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
די לצפות כיצד עובדת משטרת בן גביר, וכיצד ניצני הזעם הציבורי מצמיחים תגובות כמו זו של משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר, שכביכול קרא לסרבנות טייסים מתנדבים (מבחינה משפטית, התנדבות לא מאפשרת האשמה בסרבנות). ואז הגיעו תגובות הזעם הנגדיות של הימין, ותגובת הנגד של טייסים שציירו בשמי תל אביב את סמל החטופים כאקט מחאה פוליטי, כחלק מסחרור ספירלה לקראת התנגשות חזיתית.
במצמוץ היסטורי כאילו אגבי הפכה ישראל ממדינה שיש לה יומרות דמוקרטיות ליברליות, למדינה שיש לה יומרות להיות מדינת הלכה קולוניאליסטית. להבדיל מדמוקרטיות שמטבען הן שבירות מול מנוולים קשוחים ונוטות להתעלם משבירותן, דיקטטורות מבססות את שלטונן באמצעים דיקטטוריים. הגלישה לדיקטטורה היישר מדמוקרטיה היא הדרגתית. החזרה מחייבת מהפכה קשוחה. נראה אותנו.