אבהי, מכיל ומטיף לאחדות: לפחות לפי נאומיו, ג'ולאני הוא בדיוק מה שסוריה צריכה | ג'קי חוגי

ביום שישי שעבר טייל אחמד א־שרע, שמו האמיתי של אבו מוחמד אל־ג'ולאני, ברחובות דמשק, והגיע לרובע אלמזה היוקרתי. הוא פגש אזרחים שביקשו להסתופף תחת גלימתו.

הסטודנטית ליא עבדאללה, תושבת השכונה, קרבה וביקשה את רשותו לתמונה משותפת. א־שרע השיב בחיוב, ובלבד שתכסה את ראשה תחילה. "הוא עשה זאת בחיבה אבהית, מתוך דאגה לבנות הארץ", סיפרה עבדאללה מאוחר יותר. היא אספה את שערה השופע, הפזור, והצטלמה. הסיפור התפרסם ועשה כנפיים בסוריה ובעולם כולו. א־שרע כמו נתפס בקלקלתו.

אין כמונו, היהודים, כדי להבין מה חלף בראשו של אחמד הכובש באותן דקות. בטרם יצאנו בשאלה, היינו כולנו חרדים, שומרי נגיעה הנזהרים בכבודן של בנות ישראל. א־שרע הוא מוסלמי אדוק, אבל אין זה אומר בהכרח שהוא גם קיצוני או חשוך בענייני ממשל וצבא. ואכן, השבועיים הראשונים שלו כריבון החדש על דמשק מוכיחים דווקא את ההפך.

בתקופה הקצרה מאז שהפיל את משטר הבעת', הרבה א־שרע להופיע בציבור – בקול ודברים, וגם במפגשי רחוב. פעמיים נשא נאומים (בשני מסגדים בדמשק), פעם התראיין לערוץ נחשב (CNN) ולעיתונאים זרים (בראשם ה"ניו יורק טיימס"), וכמה פעמים יצא לסיור עממי בפינות שונות של העיר. כבר עתה ניתן להבחין כי לפנינו מנהיג מסוג אחר.

הוא אומנם נושא גיבנת מדאיגה (ב־2012 הקים את ארגון אל־קאעידה בסוריה), אבל המסרים שהוא מפיץ בתקופה האחרונה שונים בתכלית מאלה שמאפיינים ג'יהאדיסטים. אלה מסרים ממלכתיים מהסוג שמאפיין מנהיגים במדינות נורמטיביות.

טורקיה, בריטניה וצרפת כבר שיגרו אליו דיפלומטים כדי לתהות על קנקנו. כל האחרים, גם בישראל, מלווים אותו במבט בוחן. הברנש המזוקן, בן ה־42, הצליח לבלבל את כל רואיו: מיליוני ערבים בסוריה ובעולם כולו, ממשלות, ארגוני מודיעין וגופים כלכליים ברחבי העולם תוהים לאן מועדות פניו.

בהופעתו הראשונה לאחר שתפס את השלטון ב־8 בדצמבר, נכנס א־שרע בשערו של מסגד אוּמַייה בדמשק. זהו אחד המסגדים העתיקים בעולם, מעוזם הרוחני של שליטי האימפריה המוסלמית במאה שאחרי מות הנביא. אחרי כמה ימים ביקר במסגד השאפעי, שבו נהג להתפלל בשנות ילדותו. כשיצא ממנו בפעם האחרונה, בשנת 2003, הצטרף לצבא הג'יהאד בעיראק, שהחל להילחם באמריקאים.

במסגד הזה, הפעם כריבון החדש על דמשק, אמר א־שרע לקומץ סקרנים שהתיישבו לידו: "הצלנו את סוריה ואת האזור כולו מפני סכנה אסטרטגית גדולה. איום קיומי ריחף על מרכיבים רבים בחברה הסורית. סוריה כמעט חולקה". דאגתו לשלמותה של סוריה, שמא תחולק או תיקרע בידי אחרים, חזרה כמה פעמים בדבריו.

מסר חשוב נוסף שהנחיל, הוא החיבוק החם לאזרחים. הוא שב וביטא את סלידתו מהאיראנים ושלוחיהם, וטען כי הם סייעו למשטר להפקיר את האזרחים ולנטוש את משימתם לספק להם חשמל, מים, לחם ועבודה. אוכלוסיית סוריה זקוקה להבראה, הוא טען, אחרי שהייתה קורבן להתעללות בידי שליטיה.

"עלינו להשיב לסוריה את המגיע לה. נעשה זאת אם נחזיר לאנשים את הכבוד שלהם ונבנה אותה בצורה נכונה. יש לנו הזדמנות. אלה שנעקרו או היגרו או הפכו לפליטים – עליהם לחזור. יד ביד נבנה את סוריה הבאה בעזרת האל. עלינו לבנות אותה באופן נכון, משפיע, וכדי שתשוב למעמדה המוביל בעולם".

א־שרע ואנשיו הודיעו כי כל עובדי הממשלה יוכלו להישאר בתפקידיהם, וגם יחידות הצבא ומנגנוני הביטחון – למעט מי שיוכח כי ידיו מגואלות בדם סורים. אלה יובאו למשפט. הוא אסר על ירי שמחה באוויר, בתואנה שהוא מפחיד את הציבור. במאמץ למנוע נקמות, הוא איים בקנס ומאסר על מי שיתנכל לרכוש ציבורי או פרטי, או יפגע באחרים כדי לחסל חשבונות.

עם ישראל ניהל ג'ולאני דיפלומטיה של מסרי הרגעה. במוצאי שבת שעברה הוא אמר כי אין עוד לצה"ל סיבות לפעול נגד סוריה. משפט זה, בפני עצמו, מסתיר מסר של פיוס כלפי ירושלים. "סוריה מותשת, ואין לה כוונות להיכנס לעימותים עם ישראל", אמר. למחרת השיב לו נתניהו באותו מטבע. "אין לנו עניין להתעמת עם סוריה", הכריז ראש הממשלה.

א־שרע מינה את מהנדס החשמל מוחמד אל־בשיר לראש ממשלה זמני. אל־בשיר הודיע מיד כי משרדי הממשלה תחת משטר אסד יישארו כמות שהם, אף אם השרים יוחלפו. בחודשים הקרובים, הוא הבטיח, יועלה משמעותית שכר עובדי המדינה. בריאיון לערוץ אל־ג'זירה גילה אל־בשיר מה סיפר לו מוחמד אל־ג'לאלי, ראש ממשלת אסד, בעת שנפגשו לתאם את העברת הסמכויות. מתברר כי בשאר פגש אותו פעם אחת, שעה בלבד, ומאז לא ראה אותו יותר. הקשר ביניהם התנהל באמצעות המשטרה החשאית שפעלה בשליחות הנשיא.

"המערכה הזו, שנעשתה הודות לאל הנשגב והנעלה", התגאה ג'ולאני, בניסיון להפיח גאווה לאומית בציבור, "כולה מייצור מהפכני בלבד. לא נעזרנו באיש והסתמכנו על עצמנו. ראיתם את הטילים ואת המרגמות, ואת התכנון. הכל שלנו".

אתגרים ובעיות

בהימלטו, הותיר בשאר אסד מאחור חברה מפורקת, נטושה ופצועה. ההתעללות המתמשכת בבני עמו דורשת ריפוי, ויש שיחשבו כי גם נקמה היא תרופה. לאחרונה נחשף כי בכלא סיידנאיא בפאתי דמשק הוצאו להורג כמעט מדי יום בין 50 ל־100 עצורים. מישהו יצטרך לתת את הדין על כך. אך ככל שתיטיב המדינה לשפוט אותם, יתמעטו הנקמות הפרטיות.

חיסולי חשבונות עם המשטר המודח אינם בעייתו היחידה של א־שרע. איום בפני עצמו צפוי לו מידי העדה העלווית, ובמיוחד אלה מבניה ששירתו את אסד. רובם מסתתרים כיום בבסיסיהם בערי החוף בצפון, קרדחה ולטקיה, והם בעלי ידע צבאי ותחמושת רבה.

ייתכן כי הם זוממים להקיז את דמו של השלטון החדש בחלוף הזמן. גם אם לא יעשו כן, עדיין נותרה שאלת הנאמנות העדתית. שלהם ושל אחרים. האם הדרוזים כולם יכירו בשלטון החדש? כיצד ינהגו גם הכורדים, בעלי השאיפות לעצמאות?

איום פנימי נוסף מסתתר בשורות אנשיו של א־שרע. אחרי הכל, מדובר בלוחמים סונים שחלקם בעלי תפיסה משיחית. שיעים, נוצרים, עלווים ודרוזים הם עבורם כופרים שדמם מותר. במיוחד אלה מהם שהיו חלק מקואליציית השלטון.

שאלה מרכזית טרם זכתה למענה: כיצד יתייחס אחמד א־שרע לחיק החמים שבו צמח – הלא הם ארגוני הג'יהאד. אין מדובר רק בארגונו, "המטה לשחרור סוריה הגדולה", אלא בכלל הפלגים הסונים הפועלים באזור – מהאחים המוסלמים וחמאס ועד אל־קאעידה ודאע"ש. לא רק בישראל מחכים לראות איזו מדיניות יאמץ בנוגע אליהם, אלא בעיקר בקהיר, בריאד ובאבו דאבי. שם מודאגים שמא יחבק לא רק את חוקי האסלאם ומצוותיו, אלא גם את הזרמים הפנאטיים שצמחו מתוכו.

תשובה חלקית נתן א־שרע ביום שלישי השבוע במפגש עם נציגים מהעדה הדרוזית בסוריה. "הפלגים יפורקו ולוחמיהם יצורפו למשרד ההגנה. כולם יהיו כפופים לחוק", הוא הבטיח.

הזווית הישראלית

אפשר להרגיע: הדבר האחרון שאחמד א־שרע מתכנן בימים אלה הוא מתקפה על ישראל. יהיה זה מעשה אווילי שימיט אסון ואולי כליה על הישגיו עד כה. היתרון הצבאי של ישראל על סוריה מוחץ, והוא יישאר כזה למשך שנים ארוכות. במיוחד אחרי השמדת מחסני הצבא הסורי, אבל לא רק בגללה. עם זאת, ייתכן כי ארגונים מסוימים שלא יסורו למרותה של דמשק, או יחידים, ירצו לפעול משם נגד ישראל. על כן, יציבות בדמשק היא אינטרס ישראלי.

העיתונאי הסעודי טארק אל־חמייד כתב השבוע כי העולם, ובראשו ארה"ב, טעה פעמיים בנוגע לסוריה. במאמר שפרסם בעיתון "א־שרק אל־אווסט", חיבק הכותב הסעודי הבכיר את העם הסורי ורמז והתלונן על היחס החיובי כלפי ישראל.

בפעם הראשונה, הוא כתב, טעה המערב כאשר עמד מנגד לאורך שנות המלחמה ולא סייע לעם הסורי להפיל את שליטיו. בכך פעלה וושינגטון בשם ביטחון ישראל, שחששה כי דמשק תיפול לידי הג'יהאד. בפעם השנייה הם טועים עכשיו, כשהם מאפשרים לישראלים לתקוף בחמת זעם, ושופטים את הבוס החדש בדמשק לפי מדיניותו כלפי ישראל. כל זאת בעוד העם הסורי מוטל בפנינו פצוע. "לכן אני אומר", סיכם אל־חמייד, "המערב טעה פעמיים בנוגע לסוריה". קריאתו ברורה: הפסיקו לדאוג לישראל, והחלו לדאוג למי שזקוק לכך באמת.

גם לנו, הישראלים, מוטב להרחיב את המבט. סוריה איננה מתנהלת רק ממוצב החרמון. היא שער יבשתי מאסיה למדינות הים התיכון ולאירופה. גם בשיא חולשתה הפוליטית, היא בעלת מעמד תרבותי, ארכיטקטוני, חברתי והיסטורי. בירתה דמשק הייתה מרכז האימפריה המוסלמית במשך כמעט מאה שנה, בראשית דרכה במאות השביעית והשמינית. שטחה רב, והוא משמש גם היום, אחרי הבריחה הגדולה ממנה, בית ל־23 מיליון אזרחים.

פניה של סוריה יעוצבו על פי שלל מרכיבים מבית ומחוץ, שחלקם טרם יצא לאור ואחרים מתגבשים בתנועה. מידת יציבותה תשפיע לא רק עלינו ועליהם, אלא על האזור כולו. לטוב ולרע.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל