כשמראיינים קיבלו מסמך קורות חיים בתוך תיקייה עבה יחסית, הם נטו לחשוב שהמועמד רציני יותר, מקצועי יותר, ואולי אף מתאים לתפקיד בכיר יותר. אותם קורות חיים בדיוק, כשהוצגו בתיקייה דקה, התקבלו בפחות רצינות. תחושת המשקל הפיזי של התיקייה העניקה חשיבות ורצינות למועמד – תופעה מרתקת שמראה עד כמה החוויות הפיזיות שלנו משפיעות על השיפוטים המנטליים שלנו.

אבל מה עומד מאחורי זה? איך פעולה כמו החזקת תיקייה עבה משפיעה על תפיסת העולם שלנו? התשובה מסתתרת במקום לא צפוי: באינטראקציות הבסיסיות ביותר שלנו כתינוקות עם העולם הפיזי.

אחד הדברים הראשונים שתינוק לומד לעשות הוא להושיט יד ולתפוס חפצים. התנועה הרפלקסיבית של אחיזה באצבע של אדם קרוב היא לא רק ביטוי של חיבור רגשי, אלא גם בסיס קוגניטיבי להמשך חייו. אותה פעולה פשוטה של אחיזה מאפשרת לילד להבין בהמשך מושגים מופשטים יותר, כמו "לתפוס רעיון" או "תפיסת מצב".

המוח שלנו בנוי כך שהחוויות הפיזיות הראשוניות הופכות לבסיס למטפורות ולמושגים מורכבים. כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא "אדם כבד משקל" (בהקשר של רצינות או סמכות) או "אדם חם" (בהקשר רגשי), אנחנו משתמשים בחוויות חושיות כדרך להסביר רגשות, רעיונות ואפילו שיפוטים מוסריים.

כשחום פיזי הופך לרגשי
דמיינו שאתם לוגמים קפה חם ומחזיקים את הכוס בשתי ידיים. מה הסיכוי שתחשבו על האדם שמולכם כחביב או קרוב יותר? גבוה מאוד. מחקרים מצאו שחום פיזי מקושר במוח לחום רגשי – ולא במקרה. תחושת חום פיזי מתקשרת לתחושות נעימות ובטוחות, כמו קרבה לאדם אהוב או ישיבה בסביבה חמימה ונעימה. המוח שלנו משתמש בתחושות פיזיות אלו כדי לגבש תפיסות רגשיות על אנשים סביבנו. לא מדובר רק בקשרים מטפוריים, לעיתים מדובר גם בשינויים מנטליים ממשיים בעקבות פעולות פיזיות.

לרוץ קדימה: ריצה, לדוגמה, מסמלת עבורנו "התקדמות" ברמה הסמלית, ולכן משחררת לא רק את הגוף אלא גם את המוח. לזרוק נייר לפח: פעולת ההשלכה מקושרת רגשית להשלת רגשות שליליים, ולכן אנשים שמבצעים פעולה זו חווים לעיתים תחושת הקלה מנטלית.

לחטא ידיים: פעולה פשוטה של שטיפת ידיים או שימוש באלכוג'ל עשויה לגרום לנו להרגיש מוסריים יותר. מחקרים מצאו שאנשים שחיטאו את ידיהם נטו פחות לשקר או להרגיש רגשות אשם.

אחת התובנות החדשות והמרתקות בעולם החינוך היא המושג "למידה גופנית". הרעיון הוא שחוויות פיזיות ישירות משפיעות על הדרך שבה אנחנו לומדים ומבינים מושגים. לדוגמה, כשילדים לומדים חיבור וחיסור, הם יכולים לבצע תנועות פיזיות שממחישות את התהליך: הרמת הידיים - כסמל להוספה, או התכופפות - כסמל להפחתה. למידה זו לא רק מגבירה את ההבנה, אלא גם מחברת את התלמידים באופן מוחשי לרעיונות מופשטים, דבר שיכול להוביל לזכירה טובה יותר ולהעמקה רגשית בלמידה.

מעניין במיוחד לראות כיצד כוח המשיכה הפיזי משפיע על תפיסות רגשיות. מחקרים מראים שאנשים שיושבים על כיסא גבוה נוטים להרגיש יותר בשליטה ובעלי סמכות, בעוד ישיבה נמוכה יותר מעוררת תחושות של כניעה או צניעות. זוהי דוגמה נוספת לאופן שבו המוח שלנו מתרגם חוויות פיזיות למשמעויות רגשיות וחברתיות. כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא "בשיא" או "בתחתית", אנחנו משתמשים במטפורות מרחביות שמושרשות עמוק בחוויה הפיזית שלנו.

גם המרחק הפיזי משפיע על האופן שבו אנחנו תופסים קשרים חברתיים ורגשיים. כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא "קרוב אלינו", זו אינה רק מטפורה – המוח שלנו מפרש מרחק פיזי כאינדיקציה למרחק רגשי. מחקרים הראו שאנשים שהתבקשו לשבת קרוב יותר זה לזה במהלך שיחה, נטו לפתח תחושות חיוביות יותר זה כלפי זה. זהו מנגנון עמוק שהתפתח במהלך האבולוציה: קרבה פיזית סימנה ביטחון וקשר חברתי, בעוד ריחוק פיזי נקשר לסכנה ולניכור.

לגוף רמזים משלו
אולם לא רק משקל וחום משפיעים על תפיסותינו – גם מרקמים משחקים תפקיד מכריע. כשאנשים התבקשו לשבת על כיסא קשה או רך בזמן משא ומתן, אלה שישבו על הכיסא הקשה נטו להיות נוקשים יותר בעמדותיהם. באופן דומה, אחיזה בחפץ חלק לעומת מחוספס יכולה להשפיע על האופן שבו אנחנו מעריכים מצבים חברתיים – חספוס פיזי מתורגם לעיתים קרובות לתפיסה של קושי או מורכבות במצב הנתון. זוהי עדות נוספת לכך שהחושים שלנו אינם רק כלי לקליטת מידע, אלא מעצבים באופן פעיל את האופן שבו אנחנו מבינים ומפרשים את העולם סביבנו.

למרות כל הטכנולוגיה והקדמה, אנחנו עדיין יצורים שמבינים את העולם דרך המגע, החום והמשקל. אולי זה מה שהופך אותנו לאנושיים כל כך - העובדה שגם כשאנחנו מנסים להיות רציונליים לחלוטין, הגוף שלנו ממשיך ללחוש לנו רמזים משלו. ואולי, בסופו של דבר, זה בכלל לא דבר רע.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]