את המבחן המכונה "מבחן המרשמלו" מכיר כל מי שקצת מתעניין בפסיכולוגיה של ילדים. קבוצה של ילדים יושבת מול הממתק ומתבקשת להתאפק ולא לאכול אותו. מי שיתאפק מספיק זמן, כך מובטח לילדים, יקבל ממתק נוסף. מסקנת המבחן (אגב, היא שנויה במחלוקת עד היום מטעמים רבים ושונים) היא שדחיית סיפוקים מבשרת הישגים טובים יותר בעתיד.
השבוע עלתה בי המחשבה שהיה מעניין להחזיר את יריב לוין לימי ילדותו – ולהושיב אותו מול מרשמלו. יש לי תחושה, כמובן לא מבוססת, שהוא היה אוכל את הממתק שלו ראשון. או כך לפחות אני למד מההתעקשות שלו לדרדר את ישראל מחדש לעימות מיותר על רפורמה משפטית, נדרשת או לא, זה לא כל כך חשוב.
למה לא חשוב אם הרפורמה נדרשת או לא? נתחיל הפוך. נתחיל בהסכמה עם לוין שרפורמה משפטית היא דבר בהחלט חשוב. היחסים בין המחוקק ובין בית המשפט הם דבר חשוב. עיצוב מחדש וייצוב של היחסים הללו הם דבר חשוב. תיאורטית, כשלעצמו, מה שלוין רוצה לעסוק בו חשוב. וליריב לוין יש כמה טענות שמצדיקות דיון – ואולי גם רפורמה.
אז חשוב או לא חשוב? זה הכשל של הילד שלא מתאפק מול המרשמלו, זה הכשל של שר המשפטים. יש טעים – והמרשמלו טעים. ויש טעים עכשיו – והמרשמלו פחות טעים עכשיו מכפי ששניים יהיו טעימים בעוד כמה דקות. ובדומה: יש חשוב כשלעצמו, ויש חשוב בהקשרו.
חשיבותו של כל נושא נגזרת מעצמו, ונגזרת גם ממעמדו במערכת מורכבת שבה יש עוד נושאים חשובים. לדוגמה: יש חטופים, יש מלחמה, יש קושי בלכידות חברתית, יש תקציב קשה, יש צורך בשיקום יישובים. כל אלה חשובים. ויש גם רפורמה משפטית. גם היא חשובה, אבל פחות חשובה מכל אלה. ובלי קשר לשאלת התוכן של הרפורמה, עצם העיסוק בה כעת מקשה מאוד על העיסוק בראש שקט בכל הנושאים החשובים האחרים. "אבל אני רוצה עכשיו!", מתעקש לוין. כאמור, היה מעניין להושיב אותו מול מרשמלו.
מי רוצה דמוקרטיה?
הנה כותרת: "רוב הציבור סבור שבנימין נתניהו צריך להתפטר, ושיש לקיים בחירות לפני המועד המקורי".
הנה כותרת חלופית: "רוב הציבור סבור שנתניהו לא צריך להתפטר, ולא מעוניין בבחירות בקרוב".
איזו מאלה נכונה? שתיהן נכונות. הכותרת הראשונה מופיעה כסיכום בסקר של מרכז אקורד על "עמדות הציבור לגבי הזירה הפוליטית, מחאה וביקורת ציבורית על הממשלה, המלחמה והמצב הביטחוני". הכותרת השנייה יכלה להופיע, אבל לא מופיעה. למה לא? כי עורכי המחקר בחרו להבליט נתונים מסוימים ולהצניע אחרים. לא שבחרו לשנות נתונים, או לסלף חלילה. הכל מוצג. הכל נתון לפרשנות.
מה זה אומר שרוב הציבור אומר שנתניהו צריך להתפטר? זה אומר: 43% שאומרים שהוא צריך להתפטר עכשיו, ועוד 28% שאומרים שהוא צריך להתפטר לאחר סוף המלחמה. כלומר, כרגע הוא לא צריך להתפטר. מה שמאפשר כותרת חלופית: נתניהו לא צריך להתפטר. צירוף של 29% שאומרים שהוא בכלל לא צריך להתפטר, ועוד 28% שאומרים שהוא לא צריך להתפטר עכשיו (מול 43% שאומרים כן עכשיו). החלק השני של הכותרת והכותרת החלופית עשויים באותה צורה. עורכי המחקר בחרו להדגיש ש"יש לקיים בחירות לפני המועד המקורי".
הכותרת החלופית מדגישה שאין לקיים בחירות בזמן הקרוב. הפער נמצא בדיוק באותה נקודה: הרבה מאוד ישראלים מבקשים לדחות את ההתפטרות ואת הבחירות ל"אחרי סיום המלחמה". כמובן, איש אינו יודע מתי יבוא סיום המלחמה, ואיך בכלל נדע שבא סיום המלחמה. לכן, לטעמי, הכותרת הנכונה יותר היא זו שנוגעת לעכשיו. אבל זו גם הכותרת המעניינת פחות.
אולי בגלל זה עורכי המחקר בחרו להבליט את מה שבחרו. ואולי לא בגלל מה שמעניין, אלא בגלל מה שמתאים יותר אידיאולוגית. מרכז אקורד הוא מקום רציני עם חוקרים רציניים, אבל הוא גם מקום שיש לו סדר יום אידיאולוגי בעל אופי די מובהק. מה שמחייב אותו בזהירות – ואותנו כקוראי המחקרים שלו בזהירות מקבילה.
ננסה זהירות כזאת מול הממצא המרעיש ביותר של המחקר, לפחות לטעמי. הכותרת אומרת ש"55% מהמשיבים שהצביעו לאחת ממפלגות הקואליציה מעדיפים ממשלה לא דמוקרטית שהם מסכימים עם דעותיה, על פני ממשלה דמוקרטית שהם אינם מסכימים עם מעשיה ודעותיה".
אני מודה שבקריאה ראשונה הייתי צריך לקרוא את הכותרת פעמיים כדי להיות בטוח שאני מבין מה כתוב בה. זו כותרת קצת מבלבלת, שנשענת על שאלה קצת מבלבלת. למה מבלבלת? כי היא מחייבת התייחסות לשני מרכיבים הפוכים – בשני חלקי המשפט שצריך להסכים או לא להסכים איתו. "אני מעדיף ממשלה דמוקרטית שמעשיה ודעותיה מנוגדים לשלי על פני ממשלה לא דמוקרטית שאני מסכים עם דעותיה".
כאמור, הממצא המרעיש הוא שרוב מצביעי הקואליציה (בסקר: 428 משיבים) מעדיפים את הממשלה הלא דמוקרטית. למעשה, מוכנים לוותר על מדינה דמוקרטית. אם זה נכון – זה באמת מרעיש. אבל האם זה נכון? נעזוב רגע את השאלה של מרכז אקורד וננסה שאלה אחרת. בנוסח פשוט הרבה יותר. האם מצביעי הקואליציה רוצים מדינה דמוקרטית? זו שאלה שנשאלת בסקרים לא פעם. נשאלת באופן ישיר.
הנה, לדוגמה, סקר של המכון למדיניות העם היהודי ממרץ 2023. שאלנו: עד כמה חשוב לך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית? התשובה של הימין: 73% "חשוב מאוד", 21% "חשוב". שאלנו את אותה שאלה בעוד כמה סקרים, ובכולם התשובה דומה.
כלומר, כאשר שואלים את הישראלים, כולל מצביעי הקואליציה, אם הם רוצים שבישראל תשרור דמוקרטיה, התשובה שלהם חד־משמעית. לרובם הגדול חשוב מאוד שישראל תהיה דמוקרטיה. עכשיו נחזור לסוג השאלה של מרכז אקורד. יש איתה לטעמי שלוש בעיות שמחייבות זהירות כאשר מעיינים בתוצאה שלה.
הראשונה, כפי שכבר כתבתי, היא שהשאלה קצת מבלבלת. בעיה שנייה היא זו שהצגתי: הנתונים לא מתיישבים עם הרבה מאוד ממצאים מהרבה מאוד סקרים אחרים, שמעידים שגם תומכי הקואליציה רוצים ישראל דמוקרטית. השלישית: נוסח התשובות שהוצע לשאלה הזאת. על זה נרחיב קצת.
השאלה הייתה באיזו מידה את/ה מסכימ/ה עם המשפט "אני מעדיף ממשלה דמוקרטית שמעשיה ודעותיה מנוגדים לשלי על פני ממשלה לא דמוקרטית שאני מסכים עם דעותיה". אבל התשובות לא היו "מסכים" או "לא מסכים". הן גם לא היו "מאוד מסכים", "קצת מסכים", "קצת לא מסכים", "מאוד לא מסכים". התשובות היו מספרים. כלומר, המשיבים התבקשו לציין מספר מ־1 עד 6, כאשר נאמר להם ש־1 מייצג "כלל לא" ו־6 מייצג "במידה רבה".
בניתוח הסקר, החוקרים החליטו שמי שציין את המספרים 1 עד 3 נחשב למי ש"לא מסכים" עם האמירה. מי שציין את המספרים 4 עד 6 נחשב למי ש"כן מסכים" עם האמירה. החלטה סבירה? אפשר לומר שיש בה היגיון. אבל אפשר לומר גם שהיא לא לגמרי הוגנת. הרי למשיבים לא נאמר שאם יכתבו, לדוגמה, 3, זה ייחשב שאינם מסכימים לאמירה. אולי חלק מהם חשבו ש־3 אומר שהם מסכימים לה, אבל בדרגה חלשה? כלומר, הם עשו את החשבון הבא: 1 זה "כלל לא", 2 זה "כמעט בכלל לא", ו־3 זה כבר "נוטה למסכים". אולי. אין דרך לדעת.
אנחנו יודעים רק את מה שמונח לפנינו. ומה שמונח במפורש הוא הדבר הבא. בתשובה לשאלה קצת מבלבלת, מצביעי הקואליציה דירגו את רמת ההעדפה שלהם לממשלה דמוקרטית יותר נמוך מאשר מצביעי האופוזיציה. כלומר, אפשר לומר ברמה סבירה של ביטחון שהתמיכה של מצביעי הקואליציה בדמוקרטיה נראית יותר פריכה ופחות חזקה. בלי ספק, גם זה ממצא מטריד.
אבל כדי לטעון שמצביעי הקואליציה מוכנים לוותר על הדמוקרטיה, צריך לשאול שאלה יותר ברורה ויותר ישירה. דוגמה: האם אתה מוכן לוותר על הדמוקרטיה כדי שבישראל תשלוט ממשלה שאתה מסכים עם העמדות שלה. תשובות: "כן", "לא", "לא יודע". ועד שנקבל ממצא מרשיע שמתבסס על שאלות כאלה, אני לפחות אמשיך להניח שגם מצביעי הקואליציה רוצים ישראל דמוקרטית.
מי יודע לקרוא?
סקר המיומנויות של ארגון ה־OECD בוחן את רמתם של אזרחים ב־31 מדינות בשלוש מיומנויות יסוד: אוריינות קריאה, אוריינות מתמטית ופתרון בעיות אדפטיבי (שמוגדר כ"יכולת של אדם להשיג מטרות בסיטואציה דינמית שבה דרך הפתרון אינה זמינה באופן מיידי"). אלה מיומנויות (כהגדרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) ש"נחשבות לחשובות ביותר להשתלבות בעולם העבודה ולתפקוד כאזרחים בחברה בת זמננו".
ומה מצבנו בכל אלה? התשובה הלא מנומסת תהיה – "גרוע, תודה". ובמילים אחרות, נתונים מהשבוע שעבר – שמיהרנו להדחיק או לשכוח – הוכיחו שעם הספר לא מצטיין בהבנת הנקרא, לא בהבנת חשבון ולא בפתרון בעיות.
על זה צריך לשאול שלוש שאלות:
הראשונה – עד כמה אנחנו באמת גרועים? התשובה היא: הכל יחסי. ביחס לאזרחים במדינות שהיינו רוצים להידמות להן כלכלית ותרבותית, אנחנו די גרועים. הרחק מתחת לממוצע. הרחק מתחת למדינות כמו יפן, הולנד, גרמניה, קנדה. והתשובה היא גם: המגמה היא הידרדרות.
המחקר שנערך השנה הוא מחקר שני. יש הבדל לרעה בין המחקר הראשון, שנערך לפני כעשור, לבין המחקר השני. נעשינו פחות טובים. פחות מבינים את הנקרא (באוריינות מתמטית מצבנו לא השתנה: היינו ונותרנו לא כל כך טובים).
השאלה השנייה – למה אנחנו גרועים? על זה אפשר לתת הסבר מפותל, ואפשר את ההסבר הפשוט, שמצוי בחומר. שתי אוכלוסיות גוררות את ישראל למטה במדדים – הערבים והחרדים. הישראלים האחרים, שאינם ערבים או חרדים, לא מספיק מצטיינים כדי לפצות על הפער הזה.
70% מהערבים הם ברמת אוריינות קריאה נמוכה. וזה לא משום שהם התבקשו לקרוא בעברית – המבחן נערך בערבית. מדובר בחמישית מאזרחי ישראל שיש להם בעיית אוריינות. ויש בעיה גם באוכלוסייה החרדית. כלומר, אנחנו כבר במצב שבו כשליש מכלל הישראלים (ערבים פלוס חרדים) מדורגים נמוך. הציון הממוצע באוריינות קריאה באוכלוסייה החרדית (251) נמוך מהציון בקרב יהודים שאינם חרדים (261). זו הידרדרות לעומת המבחן הקודם. הציון באוריינות מתמטית באוכלוסייה החרדית (246) נמוך מהציון בקרב יהודים שאינם חרדים (258).
השאלה השלישית – למה הידרדרנו? על זה קשה יותר להשיב, כי הנתונים מספקים מידע על הפעם הזאת לעומת הפעם הקודמת, אבל לא מספקים הסבר. למה ציון הקריאה של חרדים הידרדר בעשר נקודות מ־2015 ל־2023? למה הציון של גברים חרדים ירד ב־20 נקודות בין 2015 ל־2023?
בלי הסבר, אפשר רק להעלות השערות. השערה אחת – המבחן לא מדויק. השינוי לא אמיתי. השערה אחרת – הקורונה ופגעיה, או המלחמה, או משהו באווירה הישראלית של מתח ומאבק של השנים האחרונות, פגע לא רק ברמת הלימודים של ילדים ובני נוער (זה עלה מנתונים שפורסמו לפני שבועיים), אלא גם ברמת האוריינות של מבוגרים.
כך או כך, ישראל לא במצב שאפשר להתפעל ממנו. ישראל שאיננה אוריינית תהיה קודם כל מקום פחות מעניין. פחות תוסס תרבותית, פחות מגרה אינטלקטואלית, פחות משוכלל וחכם. אבל נעזוב את זה, נגיד שרמה תרבותית לא מעניינת אתכם. גם אז אתם צריכים להיות מודאגים.
כי ישראל שאיננה אוריינית תהיה מקום שקשה בו יותר לקיים רמה מספקת של מצוינות. ובלי מצוינות, מדעית וטכנולוגית, יהיה קשה להחזיק רמת חיים גבוהה. ובלי רמת חיים גבוהה יהיה עוד יותר קשה להחזיק מצוינות, מדעית וטכנולוגית. ובלי כל אלה, שהן הבסיס לכלכלה מוצלחת, לא יהיה קל להחזיק צבא חזק, שהוא דבר יקר. ובלי צבא חזק – טוב, מה יקרה בלי צבא חזק לא צריך להסביר. את זה כולנו מבינים. כך שאוריינות היא לא פינוק. אוריינות היא צורך שיש לו משמעות לביטחון הלאומי.
לישראל אין משאבי טבע רבים (גם אחרי שמצאנו גז, מה שהפך את האמירה הזאת לקצת פחות נכונה), אין לה שטחים נרחבים (אפילו לא אם תחליט להישאר בעזה), אין לה ים שמגן עליה מכל הכיוונים, אין לה שכנים ידידותיים, אין לה אוכלוסייה גדולה. הארץ הזאת "מתפתחת בצעדי ענק", כמאמר השיר הנושן של חיים חפר, בזכות "הראש היהודי" ש"ממציא לנו פטנטים".
אבל מה עושים כשמתברר שהראש הזה מדדה – בממוצע כמובן – אחר הראשים של אזרחי פינלנד, יפן, שוודיה, נורווגיה, הולנד, דנמרק, אסטוניה, בלגיה, גרמניה, קנדה, אנגליה, שווייץ, אוסטריה, סינגפור, צ'כיה, ניו זילנד, אירלנד, צרפת, ארה"ב, סלובקיה, לטביה, ספרד, הונגריה, קוריאה הדרומית? כל אלה לפנינו. ואחרינו רק שש: קרואטיה, פורטוגל, איטליה, ליטא, פולין, צ'ילה. מה עושים כשמתברר, כבר פעם שנייה, וזאת עוד גרועה מהקודמת, שישראל לא עומדת בתחרות מול מדינות אחרות?
בעניין הזה יש שלוש אפשרויות:
האפשרות הראשונה היא להכחיש – כלומר, להניח שמשהו במבחן לא מתאים לישראל, או שישראלים לא משיבים עליו ברצינות, או שהנתונים לא חושבו נכון, או שהם אינם משקפים את היכולות של ישראלים בדברים שחשובים באמת. זו לא אפשרות מופרכת. ייתכן שהמבחן של ה־OECD מושתת על הנחות כלשהן שאינן תקפות במקרה של ישראל.
כשפורסמו הנתונים, אמר לי מישהו ששוחחתי איתו עליהם, שקשה לו להבין איך ייתכן שצעירים חרדים, שלכאורה יושבים כל היום מול ספרים פתוחים, לא מצליחים במבחן שבודק אוריינות קריאה. שאלה טובה. אם זה המצב – אם נדמה לנו שהמבחן לא מתאים – כדאי לנסות להבין מהן ההנחות שמכשילות את ישראל במבחן, ולהסביר מדוע אינן תקפות במקרה שלנו. במילים אחרות – הכחשה יכולה להיות תגובה סבירה אם זו הכחשה מנומקת היטב, ולא הכחשה שהיא למעשה סתם הדחקה, שהיא האפשרות השנייה.
להדחיק – זה אומר פשוט לשכוח מהר. ראינו את הנתונים, אבל אנחנו עסוקים. יש הפיכה בסוריה, יש משפט נתניהו, יש מלחמה, יש כל כך הרבה דברים לעסוק בהם. עד המבחן הבא יעברו עוד כמה שנים, ובינתיים, נשכח. נתעלם. נקווה שיעבור לבד. או שנגיד: בסדר, נורווגיה והולנד לפנינו, אבל כל עוד הסביבה שלנו, מדינות כמו מצרים או תימן, מפגרות אחרינו, מצבנו בסדר. נדמה שזו האפשרות שישראל מממשת. היא לא מכחישה בצורה מנומקת, או טוענת שהמצב דווקא טוב אבל לא משתקף בנתונים. היא מדחיקה, מתעלמת, עוברת הלאה. האם יכלה לנהוג אחרת? כמובן. היא יכלה לבחור באפשרות השלישית ולפעול.
לפעול – זו כמובן האפשרות היותר מאתגרת. "לפעול" משמעו לברר מדוע במגזר הערבי האוריינות נמוכה כל כך, ואז לעשות משהו כדי לשנות את זה. קשה לראות את זה קורה, כי במגזר הערבי יש גם פשע שמשתולל, וגם בזה – בעיה עוד יותר אקוטית וקטלנית – ישראל לא מיטיבה לטפל. אז מה הסיכוי שתטפל ברצינות בבעיית האוריינות?
"לפעול" משמעו לשנות גם את המערכת החינוכית של המגזר החרדי. בעניין הזה אין מה לברר, יש סיבות ידועות ותוצאות מוכרות. כשלא לומדים, אין אוריינות, ואין השכלה, ואין מדעים, ואין טכנולוגיה, ואין תרומה כלכלית. כל זה לא מטופל בגלל מניע אחד בלבד – נוחות פוליטית.
לפני שבועיים, כשפורסמו הנתונים המטרידים של ביצועי תלמידי ישראל במתמטיקה ומדעים, הם פורסמו בלי התייחסות למגזר החרדי. הוא בכלל לא נבחן (אם היה נבחן, מצבה של ישראל היה נראה עוד הרבה יותר גרוע). כשמדובר במבוגרים, יש נתונים של ה־OECD גם על החרדים, ואפשר לראות את התרומה שלהם לגרירת ישראל במורד הדירוג הבינלאומי.
"בכל אחד מהתחומים", נכתב בהודעת הלמ"ס, "הציון הממוצע של המתגוררים ביישובים ברמה חברתית־כלכלית גבוהה, גבוה מזה של שאר האוכלוסייה". זה משפט חשוב, שבין אותיותיו מסתתרות ביצה ותרנגולת. אוריינות מובילה לרמה חברתית־כלכלית גבוהה, שמובילה לאוריינות, שמובילה לרמה חברתית־כלכלית גבוהה. וכך הלאה. ביצה ותרנגולת. ואצלנו, הלול מתרוקן.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, מרכז אקורד, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, OECD, המכון למדיניות העם היהודי