אם שאלתם את עצמכם למה יש רופא אחד על 50 חדרים ומדוע מיליארדרים מחו"ל צריכים לממן את בניית בתי החולים אצלנו, זה כנראה מפני שבכסף של מס הבריאות צריך לממן את החניוקים ואת ההתנחלויות הצפויות בעזה, בסוריה ובלבנון.
לילה בחניון האמבולנסים של איכילוב. אני יושב ממול, סמוך לגדר, על הברז שאמור לפעול בשטיפה של נפגעי אב"כ, צופה בתנועת האמבולנסים שפורקים סחורה למיון. מאחוריי, בצד השני של הרחוב, בניין מפואר בשלבי סיום. מי לעזאזל מוכן לגור מול מרכז רפואי, שחלק מציבור הנכנסים אליו בכל יממה - יוצא רק בשקית? אף פעם לא הבנתי את האנושות, זו רק עוד סיבה לחוסר ההבנה בינינו.
המיון מחולק להולכים ושוכבים. אני ממוקם בנקודת צפייה על אלו ששוכבים. הפריקה מהירה ומקצועית. מובילים את הסחורה מהר, רוב הצוות חוזר לאמבולנס. מנקים את האלונקה, מחליפים סדין.
רק הפרמדיק/ית עוד בפנים לשלב הניירת. רוב מוחלט מהאמבולנסים הם של מד"א, יש גם של שח"ל. אין כמעט אנשים בחוץ, כי קר נורא. אלו שכן בחוץ, מעשנים כמוני, מחכים לבשורות טובות או שכבר קיבלו בשורות רעות. אני משתדל לפענח לפי שפת הגוף ויניקות העשן מהסיגריה.
אני ממתין להובלה של שח"ל מגבעתיים. הסחורה הפעם היא אמא שלי, שאמורה להגיע עם אחותי. אמא בת 93, ומקנן בי חשש שהיא ויתרה על מקום בהרכב של האנושות. רק אתמול הייתי אצלה והיא דיברה על הסוף, עם משפטים כמו: "רוני, אני כבר ראיתי הכל. אין לי כוח יותר". קטעתי אותה במהירות, כי זו השיטה היחידה איתה. זה כמו להתמודד עם סלע בזלת.
אף שיש לי 66 שנות ניסיון איתה, אני עדיין מתקשה. "סתמי כבר, אני לא רוצה לשמוע את זה. מה זה אין לי כוח? תייצרי כוח. תמשכי לפחות עוד שבע שנים, תסגרי 100 ואז ארשה לך ללכת. אף אחד אצלנו לא סגר 100, את תהיי הראשונה, הבנת?".
ברור שהיא הבינה אותי, אבל היא לא סופרת אותי ועוד צוחקת. "רוני, כל יום זה יותר קשה. לא קל לי, כל פעולה יותר קשה. גם האוכל לא טעים לי".
"אוכל זו הבעיה שלך, אמא? אני אארגן לך משלוח כל צהריים ממסעדה, בסדר? אל תשגעי אותי, את זה אני פותר קל. המטפלת מכינה לך ארוחות בוקר וערב, אז פתרנו את הבעיה הזאת. איזה עוד בעיות יש לך? מה את צוחקת?".
היא ניגבה את הדמעות מהצחוק, ואני נלחצתי. אז החלטתי לאיים עליה. "אם תמשיכי ככה, יעבירו אותך לבית אבות סיעודי, זה גיהינום שם, אמא. את זוכרת שסבתא הייתה באפעל? היא דיברה רק למנורות. ככה את רוצה לחיות, בדיבור למנורות?".
היא התעשתה מיד. "לא, אתה לא תיתן שיעבירו אותי לסיעודי. אתה הבטחת לי. אבל אתה חלש כמו אבא שלך. אתה כמוהו, גדול, חושב שאתה קשוח, אבל אתה פוחד ממה שיקרה כשאני לא אהיה כאן. מילה אצלכם זו לא מילה, אתם משחקים על זמן, מחכים שהזמן יפתור את הכל. אבל זה לא קורה. צריך לטפל בדברים".
לא להאמין. האישה הזאת, גם בגילה היא רוצה להחליט על הכל. "אני רוצה שהשבוע תיקח אותי לקנות חלקה בבית עלמין אזרחי. אני לא מוכנה שהחניוקים ייגעו בי. אתה הבטחת לי, כן? אז השבוע אני רוצה לסגור את זה. תגיד לי מתי ואני אהיה מוכנה".
"אמא, הבטחתי, נכון? אז זה עליי. רדי ממני. בבוא היום אני אטפל במה שצריך. אני פוחד שאם נקנה את הבור, את תרצי לקפוץ ראש פנימה, אולי כבר למחרת. יש לך זמן, את לא הולכת לשום מקום. מתי את נפגשת עם החברות שלך לקנסטה?".
"מתחילים בשמונה, רוני. תדע לך שאני לא משתגעת על קנסטה, אבל השותפים שלי לברידג' עזבו...". "מה זה עזבו, אמא? הם התפגרו, כן? הם לא עשו רילוקיישן לפאפוס".
שוב היא צחקה, סיכמתי עם עצמי שהיא תסחוב, רק צריך לעודד אותה קצת. בדרך הביתה דיברתי עם אחותי. אמרתי לה שאמא בסדר גמור. אבל אורלי לא לוקחת שבויים, היא קודם כל יורה למרכז המסה. "רוני, תקשיב, תקשיב טוב. היא לא בסדר, תפסיק לדמיין, אוקיי? זה לא סיפור עם סוף טוב, שאתה כותב לעצמך. בגיל שלה אין סוף טוב. תפנים, ואז יהיה לך יותר קל".
הגעתי הביתה, דיווחתי לכיפוש שאני מודאג. היא התענייינה אם היא שאלה עליה. "כן, היא שאלה מדוע לא באת עם גיא".
"ומה ענית לה?" "אמרתי לה שהלכת עם גיא לסרט. אז היא ענתה שהקולנוע פתוח גם בבוקר בשבת".
כיפוש התפוצצה מצחוק. "אין על אמא שלך, אין. מאמי, היא יותר צלולה וחדה ממך, תרגיע". נכנסתי למיטה, נתתי ארבע שעות חלום. אין כמו שינה לבריחה מהמציאות, מי כמוני יודע.
אז עכשיו אני כאן, במציאות, אין לאן לברוח. אמבולנס של שח"ל נכנס לחניון. הצוות פורק ואני מזהה שזו אמא שלי. הדלקתי עוד סיגריה לפני הכניסה, ואז ראיתי את אחותי פוסעת במהירות לכניסה. אני לא טוב בבתי חולים, אבל אין ברירה, זה מה שיש.
התור לכניסה למיון מוצף באלונקות, כמו בהמתנה של מטוסים להמראה כי המסלול עמוס. אורלי קיבלה אותי בהודעה: "בדקתי כבר את הכל מסביבי. נראה לי שאמא הכי צעירה כאן, אז תתעודד".
צחקנו. שאלתי אותה איך אמא. "תביט בה, תבין לבד. אני מזהירה אותך: אל תקיא לי פה. תתחיל להפעיל את הקשרים שלך כדי שיטפלו בה. היא הסכימה להגיע רק בגללך. היא עדיין סומכת עליך". אמרתי לה שעכשיו לילה, אין עם מי לדבר.
אבל צילמתי את הפתקית עם הנתונים, שיגרתי הלאה ופניתי לאמא שלי, שהיא באמת אישה חזקה, צלולה ודעתנית שמצבה כעת לא משהו.
"אמא, מה נסגר איתך, התגעגעת לאיכילוב, אז באת לביקור?"
"רוני, תחזירו אותי הביתה. בשביל מה הבאתם אותי לכאן? אני מבטיחה לנשום חמצן גם בדירה. בסדר? קח אותי הביתה".
מאחר שאני מכיר אותה, הסברתי לה את המצב. "אמא, ייצבו אותך, יתקנו קצת ונחזיר אותך. אבל אני מזהיר אותך, לא להעמיד פנים ולספר לרופאים שהכל בסדר ושהילדים שלך סתם הביאו אותך. הם יסגרו אותך בגריאטרית, ואז תם הטקס. אני לא אוכל לעזור לך אם יחליטו שהתפלפת, הבנת? אני יודע שהבנת. אז תשתפי פעולה ואל תעשי לי בלגן".
אחות שאני מכיר משיכון ל' ניגשה אליי, אחרי שבדקה את התיק שלה. "קוף, תהיה נחמד, אני אביא לך משהו לשתות. אסור להגיע לגיל שלה, אבל אל תדאג, אנחנו הרי לא נגיע". הבטתי מסביב, זה מדכא. הצוות הרפואי בתת־תקן לעומת כמות הלקוחות.
הם באמת מדהימים, הרופאים והאחיות, הטכנאים, המשנעים ושאר העובדים. כל חמש דקות יש כאן החייאה, וכולם רצים. הקשישים שוכבים ובוהים, הקשישות דווקא ערניות ומשתפות פעולה. העיניים של המלווים, בני המשפחה, במצב כבוי.
בניגוד לסיפורים על אלימות במיון, היה שקט מופתי, אבל יש ארבעה חדרי מיון, איני יודע מה קורה בשלושה האחרים, כולל הכירורגי, שאליהם מגיעים פצועים מתאונות או תקריות עם פציעות ירי.
בבוקר החליטו באגם הדרעק על הקצאה של 4.8 מיליארד שקל, כגעלט גועליציוני.
קופת בזבוזים לדיירי הגועליצייה. הרי לירה סורית דפוקה אחת לא תגיע לתקציב הבריאות, לסיוע לבתי החולים כדי שיהיו יותר רופאים שיחליטו מהר יותר על פינוי למחלקות האשפוז למשל. יותר אחיות שיבצעו את הבדיקות, יותר טכנאים במחלקת ההדמיה, יותר רופאים בפענוח, כדי לזרז את הליך האבחון של הרופאים הפנימאים ורופאים במקצועות אחרים.
ובלי בריאות מה אנחנו שווים? זה לא רק עול על המערכת אלא על הכלכלה כולה. וזו כלכלה שמתחילה את היום, כל יום, בתמיכה ומימון של כמיליון חניוקים, שרובם מנציחים את הבטלה, כי זו מצווה של הבאבא־בובות שלהם.
הבעיה עם דיירי אגם הדרעק היא שזה לא מעניין אותם. יש להם חסינות כדי לרמות ולהונות, ואם הם או בני משפחתם מגיעים לבתי חולים, הם נהנים מיחס מועדף ולא חווים את המצוקות של הפלבאים, שזה אנחנו - הציבור. מאוד מעניין אותי לדעת כמה ימים בשנה וכמה לילות מבלים חברי ועדת הבריאות באגם הדרעק בביקורים מפתיעים בחדרי המיון בבתי חולים. אני חושש שהכמות היא אפס, אפס מוחלט.
אני משוכנע שגם אם הם מגיעים לביקור מוזמן, הם לא מבינים במה מדובר. הרי מדובר בערימה של כלום ושום דבר, שמרוכזת אך ורק בעצמה.
ניצלתי את זמן ההמתנה לשוטטות באגפי המיון. הלכלוך מעלה ימבה שאלות על זיהום שמחסל חולים. השירותים בלילה לא ניתנים לשימוש, זו חרפה. תחלופת האוויר גורמת לבחילות, של המלווים.
אז מה קורה עם החולים? נכון שמטייל שם סניטר עם מכונה שאמורה לנקות את הרצפות. אבל מטונף שם, גם אחרי שהוא מסיים בניחותא את מסלול הניקיון. אז הבנתי את אמא שלי, שלא רוצה להתפגר כאן מאיזה חיידק טורף, אלים, או מה שביניהם.
אנחנו משלמים 6.5% מהשכר כביטוח בריאות עד תקרת שכר חודשי של 49,030 שקל. בנוסף, משלמים לקופת חולים וביטוח פרטי. מעניין מתי יהיה כאן יזם שיקים בית חולים פרטי לחלוטין, כולל חדרי מיון, שיאפשר לאלו שרוצים טיפול מהיר לעשות את זה בתשלום, בלי מעורבות של קופות החולים.
איכילוב הוא המרכז הרפואי השני בגודלו בישראל, הוא אחראי על ארבעה מיליון תושבים. כל המבנים שבו הם תרומות של מיליארדרים. המדינ'ע לא השקיעה בהם לירה סורית דפוקה – ההפך הוא הנכון. המדינ'ע עקצה את התורמים בעשרות אחוזים על תקורה, שמממנת מחקרים רפואיים, כנסים וכל מיני כאלה.
גם את בית החולים לרפואה דחופה באיכילוב מימן סילבן אדמס בעשרות מיליוני דולרים. כן, כך אנחנו נראים, מדינה שבנויה על שנור ממיליארדרים, כי בכסף של המיסים צריך לממן את החברה של החניוקים, התנחלויות צפויות בעזה, בסוריה וקצת בלבנון, כי יש לנו שר אוצר שמחכה למשיח.
אז אין מספיק כסף – וגם לא נותנים אפשרות להקים בית חולים פרטי למי שמוכן לשלם על הבריאות שלו – כי חס וחולילה יהיה בלתי אפשרי לתת ביס מהעסקה. הביטוח הרפואי הפרטי בכתריאליבקה הוא בכלל נושא לוועדת חקירה – רק של חוקרים גויים מהעוילם גוילם – לא יהודים מקֹהלת רחמנא ליצלן. יאללה פסדרררר.
אחרי עשר שעות במיון, בשעה טובה, אמא הגיעה למחלקה פנימית ד'. העיכוב נבע בגלל כמה החייאות בלילה. במחלקה הזאת יש אגף שקוראים לו "מוגבר", סוג של תחנת ביניים לקראת ההמראה לעולם הבא.
אמא אושפזה באגף גם לפני שנתיים, אבל ניצחה את המגמה והצליחה לברוח מרשימת הטסים. אבל במהלך השהייה שלה באגף הזה, אורלי ואני היינו בטוחים שאנחנו מוקפים בגוויות, אם כי המוניטורים צפצפו בהתמדה. אפילו אמרתי אז לאורלי שלא תתחשב בצפצופים, כי ייתכן שבאמת יש כאן גוויות, אבל לא מודיעים כי אז צריך לפנות ולקבל מועמדים חדשים להמראה, וזה ימבה עבודה.
אני זוכר שהיא צחקה, אבל גם אמרה שאני מופרע לחלוטין, שאין לי תקנה.
הפעם אמא אושפזה בחדר, ממש שיחקה אותה בהגרלה. יש עליה. היינו מבסוטים באופן יחסי. הבטתי באחותי ואיך שהיא מתפעלת את האירוע, ויש עליה. היא דואגת לַכֹּל, להביא ציוד אישי מהבית, את המטפלת, אין פרט שהיא מחמיצה. היא שלחה אותי לקשקש עם הרופא. "אני רואה כאן רופאות שנראות לי בנות 20. תמצא מישהו קצת יותר מבוגר ומנוסה, לא מתמחות. אני לא רוצה שיתעללו בה עם פעולות ניסיוניות. תדגיש לו את זה".
אז הלכתי לשוטט במחלקה, ומצאתי את ד"ר תומר. לא הייתי זקוק ליותר ממבט כדי להבין שהוא עייף נורא, פשוט מותש. הוא היה מאוד נעים וזמין, אבל כל דקה כורזים בשמו והוא רץ לאחד החדרים. הוא לבד כאן, אחראי על יותר מ־50 חדרים עם מאושפזים. הוא הבטיח לי שהוא יגיע לחדר של אמא.
חזרתי עם ההבטחה לאורלי. היא הביטה בי כמו שמביטים על גולם. "יש כאן בעיה עם הטלוויזיה, לא שומעים. אמא רוצה טלוויזיה, אתה יכול לטפל בזה?". טיפלתי, והודעתי שאני יורד למטה כי אני לא יכול לנשום במחלקה הזאת.
ירדתי לפינת העישון והתחלתי לגלוש בטלפון. קראתי על נגד המילואים א', שחשוד בגניבת מסמך חסוי ובהעברתו ללשכת רה"מ.
שופט ביהמ"ש העליון אלכס שטיין החליט להשאירו במעצר כי הוא אוצר במוחו מידע רגיש. זה הזכיר לי את הטיעונים על המרגל מרקוס קלינגברג, שהיה סגן מנהל המכון הביולוגי בנס ציונה ובמקביל ריגל למען הרוסים, מרגע שעלה לישראל. הוא ריצה עונש מאסר של 16 שנים, אבל גם אחרי המאסר המדינה התנגדה שיעבור לחו"ל בגלל המידע שבמוחו.
א' אינו מרגל. בתמימותו הוא מסר מסמך לאלי פלדשטיין, דובר ביטחוני של לשכת רה"מ, זה שהלשכה התנערה מקיומו ביקום. זו המציאות בלשכת רה"מ, משתמשים באנשים וכשהם נתפסים בקלקלתם למען אבי האומה מתנערים מקיומם כמו מאבק שחדר למרחב.
בכל מקרה, א' אינו מרגל, אינו מחבל וגם אינו ראש ארגון פשע. הוא מילואימניק שביצע עבירה – אבל את הזמן שיחלוף עד סיום משפטו הוא יכול להעביר במעצר בית. גם ענת קם, שגנבה מסמכים מלשכת סגן הרמטכ"ל, שהתה במעצר בית עד סיום ההליכים המשפטיים בעניינה.
איני מבין היכן ארגוני המחאה. איפה אחים לנשק? מדוע הם לא מוחים נגד ההתעללות ב־א'? מדוע הם לא מוציאים אנשים לרחובות? מה קרה לנו כחברה, שהתחלנו להפקיר מילואימניק ששירת חודשים במילואים במשך עשר שנים? למה להתעלם מגורלו? היכן כל ראשי אמ"ן בעבר? מדוע הם לא משמיעים קול? הרי גם הם יודעים שהנגד א' הוא קורבן, הוא לא הנבל העיקרי בפרשה הזאת, גם לא אלי פלדשטיין. שניהם הופעלו בידי בכירי הלשכה.
יונתן אוריך, המאכער של אבי האומה, נחקר באזהרה אבל לא נעצר אפילו ליממה. הוא לא חשוד בביצוע עבירה? רק הדרגים הנמוכים? אני מקווה שעו"ד עודד סבוראי, פרקליטו של אלי פלדשטיין, ישכנע אותו לספר את האמת שלו בבית המשפט, כי בכל מקרה אחר רק הוא ישלם מחיר כבד על נאמנותו.
מהדיווחים בטיפשורת, גם אם הם מוטים, מתברר שהנגד א' במצב אישי קשה. אם חס וחלילה ייגרם לו נזק בלתי הפיך, כל הגורמים המעורבים לא יוכלו לחמוק מאחריות. נזק הרי כבר נגרם לו, אבל עוד אפשר להציל באמצעות שחרור למעצר בית, עם מגבלות. המשפט בעניינו יימשך מספיק זמן.
גם את ארבעת העצורים בפרשיית הנורים לביתו של אבי האומה בקיסריה הגיע הזמן לשחרר למעצר בית. הם כבר הודו בביצוע העבירה, הם יודעים שיעמדו לדין וצפויים לעונשים חמורים. אנסים, שודדים וחשודים בהמתה בקלות דעת משחררים כאן למעצר בית, מדוע לא משחררים אותם? הפרקליטות מתנהלת כמו כל ארגון, רק על יחסי ציבור.
אם מחזיקים את א' ופלדשטיין (שכבר שוחרר למעצר בית) במעצר ארוך, אז גם את החשודים בירי הנורים מחזיקים במעצר, כדי להראות לציבור שאין כאן אכיפה בררנית. כך אנחנו נראים, כך אנחנו ממשיכים להתפרק כחברה. הפוליטיקה דרעק חדרה לכל ארגון שלטוני, שמעסיק מאכערים שמתיימרים להיות מומחים לאסטרטגיה טיפשורתית אבל הם מומחים רק בהרס ובפיזור ארס.
נ.ב.
אמא שלי שוחררה אתמול מבית החולים, שוב היא ניצחה את השיטה ואת הסטטיסטיקה. היא חזרה לביתה, היא מאושרת. "רוני, חזרתי הביתה, התקלחתי, ישנתי ארבע שעות, אני אדם חדש", היא בישרה לי. "בית חולים זה לא בריא לי, תרופות אני יכולה לקחת גם בבית שלי".
"יופי, אמא. אז את חוזרת לשגרה? תשחקי קלפים היום? כי אם תיפגשי עם החברות שלך, אני אדע שהחלמת ואת לא מספרת לי איזו אגדה שאת בריאה". היא צחקה וענתה: "בריאה אני כבר לא אהיה, רוני, תבין את זה. עברתי הרבה בחיי, לא האמנתי שאגיע לגילי, אבל הנה, אני עדיין כאן.
מה קורה איתך? עשית בדיקות? חשוב מאוד להיבדק, רוני, ותיזהר מעין הרע. אולי תמצא לי איזו מכשפה שתוריד מעליי את הכישוף? פעם הייתי הולכת לרבנים, אבל הם לא שווים שום דבר. תמצא לי מכשפה".
כן, היא חזרה לעצמה, ביג־֫טיים. היא שורדת אמיתית, כמו כל הדור הזה שבנה כאן את המדינ'ע הדפוקה שלנו. הם לא נשברים, לא מוותרים, הם נלחמים על כל יום כאן. לא התקשרתי לאחותי, רציתי יום אחד של שקט בלי מראה מול הפרצוף שתשקף לי את המציאות. אז אני בחיפושים אחרי מכשפה.