השבוע החולף של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נע בין שני קצוות שבמידה מסוימת מתארים את רכבת ההרים של המדינה כולה.
מבט צפונה מלמד שאכן הסכם הפסקת האש (נכון לעכשיו) עובד והשקט המתוח נשמר לאורך כל גבול לבנון - אבל את הפוקוס גונבת הפעילות המדהימה של צה"ל בסוריה. השבוע בפעם הראשונה בהיסטוריה ראש ממשלה ישראלי חצה את הגבול הסורי, וקיים ישיבה פומבית בשיא החרמון, שכאמור לא נחשב שטח ריבוני של ישראל.
ב-7 באוקטובר ציר הרשע הצליח להשפיל את ישראל ולהכות ללא רחם באזרחיה והעובדה ש-14 חודשים מאוחר יותר שתי זרועות התמנון האיראני - חמאס וחיזבאללה - הוחלשו בצורה דרמטית ולא מאיימות כעת עלינו ומדינת החסות סוריה קרסה, היא היפוך אסטרטגי שמשנה את פני המזרח התיכון. התמונה של נתניהו, שר הביטחון כ"ץ ובכירי צה"ל על שיא החרמון, בוודאי מהדהדת בכל רחבי העולם, ומציבה משוואה חדשה מול מבקשי רעתה של מדינת היהודים.
אגב, לפי סקר מעריב 61% מהישראלים תומכים בהישארות באזור החיץ ככל שנדרש ועד שהמצב בסוריה יתייצב, וזה מוכיח שגם הציבור מבין שהמציאות מכריחה צעדים קיצוניים והוא אינו מוכן לחזור לתפיסה של הגנה פסיבית בלבד, שבמידה רבה הובילה למחדל שבעה באוקטובר.
אך מאיגרא רמא - לבירא עמיקא, כי תמונת המראה של שיא החרמון היא ההתייצבות שוב ושוב מאחורי דוכן הנאשמים בבית המשפט, שם נתניהו ועו"ד עמית חדד מתעסקים בפרטי זוטות של סעיפי שוחד שהוא מואשם בו, אז נתניהו צריך להסביר התייחסות לכתבות מלפני שבע ושמונה שנים או לתרץ התערבות של רעייתו שרה בסיקור תקשורתי. התמונה של נתניהו נכנס לאולם הדיונים תחת הכותרת 'נאשם 1' היא תעודת עניות, ולא משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך.
מדינת ישראל נעה בין הצלחות צבאיות כבירות ואזרחים אמיצים שמנסים לשקם את עצמם ואת המדינה, ובו בעת חוזרת להתעסק בנקודות שקורעות את החברה הישראלית, בזמן שוויכוחים פוליטיים ומשפטיים חוזרים לשלוט בשיח הציבורי.
הפער בין גובה 2,814 מטר בפסגת "כתר החרמון" ועד קומה מינוס 2 בבית המשפט המחוזי בתל אביב מעולם לא היה גדול יותר. נתניהו חתום על שתי התמונות האלו אבל את המחיר הכבד משלמים כולנו.