כמו תקליט שבור, שוב איתמר בן גביר דורך על עצבי הקואליציה ומשבש את העבודה בכנסת. פעם זה על תקציב, פעם על הדחת היועמ"שית ופעם סתם על ספין של תשומת לב ולייקים.

השאלה שאמורה להישאל היא מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מציב קו אדום לשותפו לממשלה ומבהיר לו שתמו ימי המשחקים, הרי מה שהיה נכון עד לפני חודשיים כבר השתנה. מאז כניסתו של גדעון סער לממשלה והרחבת הקואליציה ל-68 חברים, לכאורה אין חובה להחזיק את בן גביר תחת חסות הקואליציה.

ראשית, חייבים להגיד שלמרות הרומן המחודש בין נתניהו וסער, אין וודאות שככה זה יימשך, וראש ממשלה ממש לא מעוניין להעניק ליו"ר הימין הממלכתי את המפתחות ליציבות הקואליציה. למרות הכעס שמצטבר מול בן גביר, ראש הממשלה תמיד יעדיף מרחב תמרון מסוים, כך שגם שר החוץ וגם השר לביטחון לאומי יזכרו את מקומם - אמנם חלק מהקואליציה אבל ללא יכולת הטלת וטו.

דבר נוסף שאסור לשכוח הוא שנתניהו עבד שנים ארוכות בתחזוק הגוש, שזכה לכינוי "המחנה האמוני". הוא רץ איתם מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, הוביל אותם בימי האופוזיציה היבשים ולמרות הלחצים אחרי אסון ה-7 באוקטובר בחר שלא לנטוש אותם כדי ליצור ממשלת חירום רחבה באמת. גם כעת הוא לא רוצה להיות חתום על פירוק המחנה, אנשים שאולי הוא יצטרך בעתיד - לפני או אחרי הבחירות הבאות.

ואולי החשש הגדול ביותר של נתניהו בזריקת עוצמה יהודית לאופוזיציה, הוא איגוף משמעותי מימין. אם בן גביר מרשה לעצמו לתקוף את מדיניות הממשלה כשהוא חבר בה, אפשר רק לתאר מה יהיה כאשר הוא חופשי לחלוטין מכבלי המשמעת הקואליציונית. בזמן שנתניהו ימשיך להלך בין הטיפות בתור ראש ממשלה, הוא ייאלץ במקביל לראות את בן גביר מחמם נגדו את מחנה הימין ואף "גונב" לו מנדטים שיהיו מאוכזבים מנתניהו והליכוד.

אפשר לומר שלנתניהו לא הייתה ברירה בימי הקמת הממשלה או שהוא בישל לעצמו את הדייסה הזו ולכן יצטרך להמשיך לאכול אותה, מה שברור שמשקולת הקרויה "בן גביר" תמשיך להכביד על צווארו, גם אם היה כבר מעוניין להיפטר ממנה.