חנוכה ופורים הם חגים מיוחדים ויחודיים בלוח החגים היהודי. כל כך עטורי מצוות ומהודרים במנהגים שגם בקרב שומרי מצוות לא כולם מודעים למשמעויות היחודיות של שני חגים אלה.
ההבדל בין שני ימי החג האלו, שפורים, מצויין ונחגג כנצחון על גזירת המן הרשע "להשמיד ולהרוג את כל היהודים". הגזירה היתה איום פיזי. החשמונאים התקוממו נגד גזירת היוונים "להשכיחם תורתך". היוונים גזרו גזירות נגד קיום התורה, במיוחד נגד קיום ברית מילה, שבת וראש חודש.
הצד השווה של פורים וחנוכה, שבולט במעמדם המיוחד, ששני החגים אינם חלק מהחגים וימי המועד שעליהם אנו מצווים בתורה. חנוכה ופורים שני חגים שהיהודים יצרו, עיצבו, תיעדו והנציחו. עובדה, שכמו נוצלה על ידי הראשונים והאחרונים, על ידי פוסקים ומורי הוראה ובמיוחד על ידי צדיקים גדולי החסידות, כעילה, סיבה וגורם מעודד להשקיע בהבנת מהות שני החגים, הסברת וכתיבת משמעויותם ומחוייבותם, יותר עמל ומאמץ משמורגש מצדם לגבי חגים אחרים.
הדבר הבולט לגבי חנוכה, שאין לחג מסכת מיוחדת כמו שיש לכל חג ומועד. הגמרא, במסכת שבת סוף דף כ'א שואלת "מאי חנוכה". בשלושה העמודים הבאים הגמרא מסבירה את מהות החג, תוך התמקדות מופגנת ומוקפדת בנס השמן, בחשיבות השמן, בסוגי השמן המותרים והאסורים ובאופני שימוש בחנוכה.
"שכנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל...וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול". חכמי התלמוד לא מזכירים אף לא ברמז את המלחמה שקיימו החשמונאים ונצחונם נגד היוונים. לעומת זאת, בתפילת "ועל הנסים" שאומרים בתפילת העמידה לא מוזכר בכלל נס השמן וכל התפילה היא הודאה על הנצחון במלחמה "מסרת גבורים ביד חלשים.. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך".
חכמי התלמוד לא אהבו מלחמות. אפילו את המילה, המונח 'מלחמה' החרימו והגדירו מלחמה כ"פולמוס". לתנאים חכמי התלמוד היתה "בעיה" עם החשמונאים, שגרמה להם להתייחס בהסתייגות לנצחונם במלחמה. בעקבות נצחונם הגורף על היוונים החשמונאים הכתירו את עצמם כמלכים ומשלו בעם כמלכים כמאתיים שנה.
עובדה שבעיני חכמי התלמוד היתה ניגוד ואפילו פגיעה במעמד שבט יהודה, שלו וליוצאיו נמסרה המלוכה. מסיבה זאת, חנוכה לא מוזכר במשניות כחג, אלא פעם אחת ויחידה במקרה שנר חנוכה גורם לדליקה ולנזק. עורך המשניות היה רבי יהודה הנשיא, משבט יהודה, שכמובן הסתייג ואולי כעס מהשתלטות החשמונאים על המלוכה.
העובדה שחנוכה (ופורים) לא מוזכרים בתורה והם חגים שנוצרו ונוספו ללוח החגים היהודי על ידי יהודים, הלהיבה את הצדיק רבי יהודה אריה ליב מגור האדמו"ר השני של שושלת גור הידוע בשם ספרו "שפת אמת". הוא מסביר, ששלושה החגים, פסח סוכות ושבועות, הם שלושה רגלים שהקב"ה יצר, קבע וציווה. חנוכה ופורים, אומר שפת אמת הם "שני רגלים שהיהודים קבעו".
"חנוכה ופורים הם הארות מרגלים, רק הג' רגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב. ויש נגד זה גם כן רגלים מתורה שבעל פה" שפת אמת מרחיב את הדיבור על המיוחדות של חנוכה ופורים תוך הדגשה על חשיבותה לדורות האחרונים, לימינו. "רק בדורות הקדמונים היה די להם בג' רגלים ודורות האחרונים שהיה גלוי וידוע לפני אבינו שבשמים שלא היה לנו תקומה חס ושלום והוסיף לנו מועדות אלו".
שפת אמת גם עומד על כך, שחנוכה ופורים נוצרו בגלות וזאת דוקא ובמיוחד מעלה שמעניקה לנו את הכוח וההזדמנות לחוג את חנוכה ופורים בשלימות. "אכן נראה לי כי אפשר לנו לזכות יותר ברגלים אלו (חנוכה ופורים) שאותם יכולין לקיים בשלימות. כי ברגלים (פסח, סוכות ושבועות) חסר לנו עליות לרגל שזה היה עיקר שמחת החג וימים טובים דחנוכה ופורים יכולים לקיים בשלימות". עוד מעלה מוצא שפת אמת בחנוכה: "חנוכה הוא נס אחרון שנעשה לנו לכן הוא שריר וקיים".
ומדוע אין מוסיפים לחנוכה ולפורים עוד יום, מהסיבה שבמקורות קוראים "ספיקא דיומא" כמו שמוסיפים לחגים האחרים? שפת אמת מסביר, "נראה כי בכל יום טוב צריך להיות בגלות ב' ימים... שאין לנו כח לקבל הארת היום טוב וצריכין יו ב' לקבל יום א'. ולזאת ימים הללו (חנוכה ופורים) שנעשה הנס בגלות והם קרובין אלינו יותר מכל הימים טובים דאורייתא לכן האור מאיר גם שנוכל אנחנו לקבל שנתברר ספק הגלות באלה הימים". כאן צריך להסביר, שארץ ישראל בימי מרד החשמונאים היתה תחת שלטון היוונים וחכמי התלמוד כינו ימים אלו שהיו ישראל תחת היוונים גלות יון.
בנו בכורו של שפת אמת, הצדיק האדמו'ר רבי אברהם מרדכי הנודע בספרו "אמרי אמת" (נפטר בירושלים ב 1948) מעניק לחנוכה הסבר מקורי ומצמיד לחג רעיון נפלא ונועז. האמרי אמת מתמקד ומדייק בלשון הגמרא "בדקו ולא מצאו אלא פך שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול וכו' ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".
אמרי אמת מתעכב על הלשון "פך אחד של שמן" – משמע פך המיועד לשמן, ולכאורה הנס היה מציאת השמן לא הפך עצמו, אם כך צריך היה לומר "מצאו שמן". מהו הלשון פך שנעשה "בו" נס? המעשה היה כך, הסביר אמרי אמת. בזמן הבית לקחו הכהנים פך שהיה בו שיעור הדלקה ליום אחד ומלאו בו שמן, לאפתעתם אירע דבר פלאי. כל השמן ששפכו לתוכו נבלע בדפנות והפך לא נתמלא, עד ששפכו בו שמן רב כישעור הדלקה לשמונה ימים, רק אז נתמלא הפך. הכהנים סיפרו זאת לכהן הגדול והוא הבין שפך זה מיועד למטרה נעלית ועתידנית. על כן חתם את הפך בחותמו המיוחד והניחו למשמרת.
עתה לאחר שטיהרו את המקדש, מצאו את הפך ההוא ואכן בכל יום יצא מן הדפנות שיעור הדלקה והספיק לשמונה ימים. וזאת היתה כוונת הגמרא, "פך של שמן" כי עיקר הנס היה בפך שבדפנותיו נספג שמן רב, פי שמונה מהרגיל וזה שאמרו "נעשה" 'בו' נס". הנס היה בפך עצמו ולכן חתם עליו הכהן הגדול.