לאחרונה, דונאלד טראמפ השמיע הצהרות פרובוקטיביות על כוונותיו בתחומי החוץ והביטחון הכי קרובים גאוגרפית ואסטרטגית לארצות הברית. הצהרות כאלה עשויות להופיע גם לגבי אזורים אחרים, כולל המזרח התיכון. הוא אמר שהפיכת קנדה למדינה ה-51 של ארצות הברית הוא "רעיון גדול", מאיים להחזיר את השליטה של ארצות הברית בתעלת פנמה ואולי לפלוש למקסיקו כדי למגר את ארגוני הסמים והפשע, אותם הגדיר "כארגוני טרור", והוסיף שיש בכוונתו לרכוש את גרינלנד.
אצל טראמפ, אף פעם אי אפשר לדעת אם מדובר בהצעות רציניות או ברטוריקה מגלומנית וחלולה. מאז שניצח בבחירות לנשיאות, הוא מארח בחוותו שבפלורידה ידידים ותיקים, תורמים גדולים ואנשי עסקים כבדים, ויתכן שהוא שומע מהם רעיונות שנראים תלושים והזויים, מאמץ ומפרסם אותם. אבל גם יתכן שיש משהו ענייני מאחוריהן.
טראמפ בוחן נושאים במדיניות החוץ בעיניים של איש עסקים שרואה הזדמנויות בשטח כולל "השתלטות עוינת". לתוכנית הגרנדיוזית שלו משנת 2020 להשגת שלום בין ישראל לפלסטינים הוא קרא "עסקת המאה". לאחרונה, מינה את ידידו סטיבן ויטקופף, אייל נדלן מניו יורק, שהוא חסר כל ניסיון דיפלומטי, לשליחו המיוחד למזרח התיכון.
הוא חושב שהרחבת "הסכמי אברהם" תתבסס בעיקר על תועלות כלכליות ומסחריות. אמר שמעתה והלאה סיוע החוץ האמריקני יינתן רק כהלוואה ולא כמענק. מעניין איך הוא יחריג את ישראל מהכלל הזה. האמירה לגבי צירוף קנדה לארצות הברית הייתה כנראה בדיחה, אבל היא ומקסיקו מעניינות אותו בשל ביטחון הגבולות והגירה לא חוקית. פנמה וגרינלנד תואמות יותר את האסטרטגיה העסקית שלו.
תעלת פנמה מחברת בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. יזמים צרפתים התחילו לכרות אותה ב-1880 אבל לא השלימו את המלאכה. ארצות הברית חידשה את העבודה ב-1904 והיא נפתחה ב-1914. ארצות הברית סייעה לפנמה להשיג עצמאות מקולומביה, ובתמורה הוענקה לה שליטה וריבונות על התעלה ורצועות בגדותיה. ב-1977, הנשיא ג'ימי קרטר החליט להעביר את השליטה בתעלה לידי פנמה בדצמבר 1999, וחתם על כך הסכם עם שליט פנמה דאז עומאר טוריחוס.
טראמפ טוען שפנמה אינה מפעילה את התעלה ביעילות, אבל הוא מתכוון לנושאים אחרים: מעורבות סינית בהפעלה ודמי המעבר שפנמה גובה מאוניות אמריקניות. הוא חושב שהם גבוהים מדי. איומו להחזיר את השליטה בתעלה לידי ארצות הברית נועד להקטין את דמי המעבר ולצמצם את המעורבות הסינית. נשיא פנמה, חוסה מולינו, הגיב שפנמה לא תסכים להחזרת השליטה האמריקנית בתעלה, דחה את טיעוני טראמפ לגבי המעורבות הסינית, אבל הבטיח לשתף אתו פעולה.
גרינלנד הוא האי הגדול ביותר בעולם המשתרע על שטח של 2.16 מיליון ק"מ מרובעים. מ-1721 דנמרק הקימה בו כמה מושבות, וסיפחה אותו ב-1953. ב-1979 היא העניקה אוטונומיה לממשל המקומי וב-2009 הרחיבה אותו. בגרינלנד יש הרבה יותר מאשר קרח ו-56,000 תושבים. הוא ממוקם בדיוק באמצע המרחק האווירי הקצר ביותר דרך הקוטב בין מוסקבה לוושינגטון, הוא חלק מהחוג הארקטי, שולט בנתיבי שייט ומשופע בנפט, גז ומינרלים.
מתוך הסכם הגנה שנחתם עם דנמרק ב-1951, ארצות הברית מחזיקה באי בסיס צבאי לצורך התראה מפני טילים ומעקב אחרי הנעשה בחלל ובקוטב הצפוני. החשיבות האסטרטגית של האי גדלה כתוצאה מתחרות בין ארצות הברית לבין רוסיה וסין, על שליטה או השפעה על החוג הארקטי.
ארצות הברית הציעה לרכוש את גרינלנד 4 פעמים: בשנים 1867, 1910, 1946 ו-2019. ב-1946, ממשל הנשיא הארי טרומן הציע 100 מיליון דולר עבור האי (שווה היום ליותר ממיליארד דולר), ניהל מגעים עם דנמרק אבל לא השיג הסכם מכירה. ב-2019, איש העסקים רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ומי שתיווך בין ישראל לסוריה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, הציע לטראמפ לרכוש את גרינלנד.
הרעיון מצא חן בעיני טראמפ אבל הן ראש ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן, וראש ממשל גרינלנד, קים קילסון, דחו את ההצעה, בהתחלה בעדינות: האי לא למכירה", וכשזה לא עזר, פרדריקסן אמרה שהרעיון הוא "מגוחך". יתכן שאז המטרה העיקרית של טראמפ לא הייתה בהכרח לקנות את האי, אלא להעביר מסר לרוסיה ולסין שארצות הברית תבלום כל ניסיון מצדם לרכוש השפעה במקום.
לקראת חזרתו לבית הלבן, טראמפ חידש את תוכניתו לרכוש את גרינלנד. הוא כתב ברשת החברתית שלו: "ארצות הברית חשה שבעלות ושליטה על גרינלנד היא הכרח אבסולוטי לביטחון הלאומי של ארצות הברית והעולם החופשי". הוא הוסיף שמינה את קן הוארי, לתפקיד שגריר ארצות הברית בדנמרק, לכאורה גם לקדם את העסקה. קן נמנה על חמישה יזמים, כולל אילון מאסק, שיזמו והקימו את פייפאל, הונו הפרטי נאמד במיליארד וחצי דולר ובעבר כיהן כשגריר ארצות הברית בשוודיה.
המצב הכלכלי בגרינלנד אינו טוב וכדי לחזק אותו, דנמרק נותנת לממשל המקומי מענק שנתי בגובה של כחצי מיליארד דולר. טראמפ הניח שתושבי האי יחשקו באזרחות אמריקנית ובשיפור משמעותי של רמת חייהם, ואילו דנמרק תשמח להיפטר מהעול הכספי. שתי ההנחות הוכחו כשגויות. לגרינלנד יש אולי קונים אבל אין מוכרים, ולא הכול הוא עניין של קניה ומכירה.
ממשלות גרינלנד ודנמרק שוב דחו את הרעיון. "גרינלנד שלנו. אנחנו לא למכירה, ולעולם לא נהיה", אמר ראש ממשלת גרינלנד מיוט איגה, "אסור לנו להפסיד בקרב הארוך שלנו לחירות". שר ההגנה של דנמרק, טרולס לונד פולסן, הודיע שארצו תתגבר את הגנת האי ולשם כך תעניק לו סיוע בהיקף של מיליארד וחצי דולר. שווי האי היום אינו ברור והוא נע בין 500 מיליארד לטריליון דולר. הגרעון האמריקני הלאומי הגיע השנה ל-1.8 טריליון דולר, וגם אם האי היה למכירה, אין לה את הכסף הדרוש לקנות אותו.
במערכת הבחירות לנשיאות, טראמפ יצר את הרושם שהוא רוצה לסיים מלחמות, לצמצם עימותים בזירה הבינלאומית ולהתמקד בענייני פנים. הצהרותיו לגבי קנדה, מקסיקו, פנמה וגרינלנד סותרות את הרושם הזה, אלא אם כן אלו נחשבות בעיניו לסוגיות פנימיות. אם מניחים יסודות לרעיונות שאולי היום נראים הזויים, בעתיד הם עוד יכולים להיות ריאליים ומי אם לא טראמפ הכי מתאים למהלכים כאלה.
הכותב הוא מומחה לארצות הברית וחוקר בכיר במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.