בזמן האחרון אני חוזרת לסיפורים הישנים שלי, ולא כי הם תפארת או פסגת היצירה שלי, אל אלה טרם הגעתי (אני מקווה), אלא רק מהסיבה שהם מביאים אליי את הניחוח ההוא של יפו המתחדשת לפני תריסר שנים. שם, בחדר קטן בדירת שותפים קטנה עוד יותר, אם הדבר אפשרי בכלל, כתבתי את כל מה ששאפתי אליו. חלק מהדברים שכתבתי התגשמו ואף עלו על הדמיון, וחלק התנפצו לי בפנים. יותר ויותר קוראים דורשים בשלומי לאחרונה ומקווים שהתקופה הקשה שעברה עליי תחלוף, אז הנה צפירת הרגעה, היא באמת חולפת, קרני השמש יוצאות, אני מפחיתה יפה במשקלי, אנשים שהושטתי להם יד בעבר לא שכחו את זה ופתאום עומדים כמו חומה בצורה בפני כל מי שמנסה להרע לי (יש רק אחד כזה, מקסימום שניים) והבית הקטן שלנו שמח עד מאוד.

תמיד אהבתי את חג החנוכה. הוא הביא עמו, עוד לפני ריח השמן וטעמה של הריבה, מין חמימות ביתית כזו שאין לשאר החגים. ריח כעכים שאמי נהגה לאפות בכל ראשית חורף ותה שנמזג לכוסות מתוך קנקן עטור רקפות שקיבלו הוריי מאיפשהו. עם רדת החשיכה היה מחנה אבי את המונית החורקת שלו ליד הבית המתוק שהיה לנו בשכונת השיכונים בחולון (היום אין סיכוי להשיג שם דירה אם לא ירשת ארבע דירות). בידו האחת קופסה מלאה בסופגניות חמות משרית, הבלונדינית מהמאפייה שאיתה נהג לפלרטט (לדעתי, כל סופגנייה אז עלתה שקל וחצי, לאן הגענו?), בידו השנייה בקבוק קריסטל מוגז בצבע ירוק או אדום, מה שיותר טעים ומזיק.

ברגעים ההם, בין הברכה על הנרות הללו, לבין "מעוז צור" ועד ל"מרסל, מספיק, אכלת כבר שתי סופגניות", הרגשתי בית. אדם יכול לבהות בלי הפסקה במים זורמים, כך בהיתי בלהבות הנרות שעה ארוכה, עד שקראה לי אמי להתקלח ולהשיל מעליי את היום.
רגע, אני עוצרת כי הבאתי לכם סיפור:

גבר ואישה עומדים מול חנוכייה ישנה ומחלידה.
כבר לפני שבועיים אמרה לו שאת החנוכה הזה היא רוצה בדיוק כמו שחגגה בילדותה - עם נרות צבעוניים, שמש מהודר ו"מעוז צור" אחד שגובר על ה"מעוז צור" של השכנים.
הוא הביט בה ושאל “מתי נהיית לי דתייה?".
“רק תקנה חנוכייה. נרות הבאתי מהעבודה", אמרה ונכנסה להתקלח.
בלילה עשו אהבה, ובמקום מילים מלוכלכות שכל כך אהבה ללחוש לו, ליטפה את פניו ברכות ואמרה “תקנה אחת יפה, אל תתקמצן, בסדר?".
“מה שתרצי, אהובתי", אמר והתפרק בתוכה.

בערב המחרת שבה מהעבודה עם סופגניות מוגזמות, שעלו קרוב למה שהרוויחה כל היום, עם תפוחי אדמה לטיגון לטקעס על פי מתכון ישן של סבתה ועם שני סביבונים מלאים בסוכריות טופי (אין להם ילדים, אבל היא חשבה שיהיה נחמד להניח על השולחן).

כשנכנסה ראתה אותו יושב מול המסך. הוא מלמל משהו, שלח חיוך לעברה ולא הסיט את מבטו. מולו משחק כדורסל חשוב מאוד, אחר כך חדשות השעה שש עם המנחה החדש ואז חדשות השעה שבע עם המנחה הוותיקה. ואחרי כן תחזית קצרה וחדשות השעה שמונה.
הלטקעס מוכנים וריחם ריח בית, הסופגניות מסודרות כמו בקטלוג, שני הסביבונים נושקים זה לזה -
והנרות נחים על השולחן.
“אתה בא?", שאלה אותו.
“לאן?", השיב, “מה הכנת שם, שניצלים?".
“להדליק נרות, איפה החנוכייה שקנית?", ניגבה את ידיה בסמרטוט לבן ומיד אחר כך סידרה את שערה, זה אומנם לא בדיוק חג, אבל אם קדושה, אז עד הסוף.
“שיט", הוא מלמל וכיבה את הטלוויזיה, כאילו הפעולה הפשוטה הזו תציל אותו מאכזבתה.

אבל היא לא התאכזבה. נו, ממה יש לה להתאכזב? היא הרי ידעה שלא יקנה וידעה שהיא לא חולפת בראשו וידעה שהוא אף פעם לא יאהב אותה כמו שאהב אביה את אמה - בפרט בימי החנוכה, כשנתן לה להדליק את הנר הראשון ואמר לכל הילדים שבלי שאמא תחייך, הנרות לא יאירו.
“אני אקפוץ עכשיו. מצטער, מאמי", נעל במהירות נעלי ספורט.
“זה בסדר, יש לי חנוכייה איפשהו", בקושי התייחסה אליו.
לקחה כיסא ועלתה למעלה, אל הבוידעם, המקום שמאחסנים בו את כל מה שכבר לא צריך בחיים.
“חכי חכי, אל תטפסי, זה מסוכן, שתי דקות ואני חוזר".
כששמעה את הדלת נטרקת, ירדה מהכיסא וניגשה אל תיקה, משם הוציאה את החנוכייה הקטנה של אביה ואמה. הניחה במהירות נר אחד לבן, אחזה שמש כחול בידה ובירכה: “ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
היא ידעה איזה נס עשה שוכן המרומים לאביה (הביא לו את אמה) ולאבי אביה (הביא לו את סבתה), אז גם אליה עוד מעט יביא משהו טוב, עם כיפה לבנה וחנוכייה על יד.
כך ישבה לבדה, חצי שעה אולי יותר, אכלה לטקעס שיצאו שמנוניים אבל טעימים כל כך, וחצי סופגנייה בלי ריבה.

כשמבית השכנים בקעה שירת "מעוז צור", רצה במהירות אל החלון ושרה חזק, בתקווה שתגבר על כולם - ככה בדיוק נהגה לעשות עם אחיה, אחיותיה ואביה, כשאמה עומדת בצד וצוחקת צחוק מתגלגל של ילדה. “כשאמא מחייכת, כל הבית מחייך", קרץ לה אביה, הניח יד בוטחת על ראשה ופיאר לה את הילדות.
הפעם לא הצליחה לגבור עליהם, מה יכול לשבור משפחה? כלום.

הדלת נפתחה, הוא חזר. הביט בכאב על הנרות, על הלטקעס ועליה.
“אני מתנצל, לא מצאתי חנוכייה", אמר.
היא לא השיבה, כוחו של הרגל.
“אבל חכי!".
הפעם עלה הוא אל הבוידעם, הוציא משם מגפון גדול, זכר להתנדבותו במשמר האזרחי, ניקה אותו מאבק, ירד מהכיסא ואמר “בואי".
כך עמדו שניהם על מסילת החלון עם מגפון גדול ושרו אל תוכו את "מעוז צור". היא צחקה צחוק מתגלגל, הוא הביט בה מחייכת וחייך גם הוא.
“אתם נורמליים?", צעקו מבית השכנים.
כן, הם נורמליים,
הכי נורמליים בעולם.

גבר ואישה עומדים מול חנוכייה ישנה ומחלידה,
מבינים שלא הכל מושלם בעולם,
וגם אי אפשר שיהיה,
אבל כל זמן שהנרות דולקים,
אפשר לתקן,
ואם לא מתקנים הנרות,
מתקנת האהבה,
והחג,
חג שמח.