אני משתדלת לא להצטער על דברים שלא עשיתי, אבל היה ברור שיום יבוא ואצטער שלא חקרתי בזמן את השורשים המסועפים של משפחתי, כשהסבים והסבתות ועוד כמה אנשים בעלי מידע יקר מפז היו בחיים, והיה את מי לשאול. 

מדי פעם, כשקופץ הגעגוע, אני בוחרת ענף מסוים מהעץ ומתחילה לצלול לסיפורים. מרותקת, המומה ובעיקר מזועזעת כשאני נזכרת בניסיון הכושל של כור ההיתוך, שאדריכליו סברו - אולי מתוך כוונה טובה - שיש למחוק את המסורת, השפה, התרבות והעבר, לעשות ריסטרט לנפש ולהתחיל מאפס, ללא שורשים. 

אולי זה לא רלוונטי ולא במיינסטרים לדבר על “עדות", ויכול להיות שהדור שלי הוא האחרון שמרחף מעליו הסיפור העדתי, שבו ילדים בבית ספר תוהים מי “אשכנזי" ומי “מזרחי". לא שזה משנה, אבל אז הזדהיתי כ"חצי־חצי". כל מה שהייתי צריכה לעשות במקום שבו גדלתי הוא לנוע על ציר החצי־חצי. ברוב המקרים זה היה נטול דרמה או משמעות.

העברתי חיים שלמים בלי לעשות עניין מהמוצא, ולמעשה שום דבר לא הכין אותי לטלטלה שאני עוברת בחודש האחרון מול סדרת המופת ההיסטורית “המסע הארוך הביתה" (כאן 11) שיצר דוד קחטן. הוא מספר דרך הסיפור המשפחתי האישי שלו את ההיסטוריה של יהדות עיראק המפוארת, הקהילה היהודית העתיקה ביותר מקרב הקהילות היהודיות בעולם. 

קחטן יצא למסע בין תחנות העושר והפריחה של הקהילה היהודית, בין העושר התרבותי וההצלחה הבלתי נתפסת של יהודים בצמרת השלטון במדינת מוצאם ועד לדיכוי, הפרהוד, הדחיקה החוצה ואז שוב הפריחה שחזרה לזמן קצר בתחילת שנות ה־60 עד הפיזור הסופי של הקהילה, שאיבדה הכל והגיעה לכאן בחוסר כל מוחלט. 

לצערי הרב ידעתי מעט מאוד על השושלת המשפחתית שחציה הגיע מבגדד. אני עוד יותר מתביישת לומר שהתחלתי לחקור את הנושא רק כשחיפשתי מידע עבור מסמכים לדרכון הזר. אבל כשצעדתי בדרך ההפוכה ממה שעשו בני המשפחה שלי, גיליתי אוצר יקר ומפואר, פאזל שהתחבר מקרעי משפטים ששמעתי בילדות, מפה ומשם. גיליתי מפת רחוב משורטטת ביד ובית כנסת וכמה צילומים נדירים, שמות להתחקות אחריהם ופריטי מידע זעירים. זה היה אומנם מעט, אבל הספיק לי. חיברתי את החלקים ובניתי לעצמי את הסיפור שהייתי צריכה להשלים, ששייך לחלק ממני. לחצי ממני.

אבל אז הגיעה הסדרה של קחטן והצליחה להציף לי ממעמקי הנפש דברים שאפילו לא ידעתי שקיימים בי. אני מופתעת, כי לא גדלתי בבית על מסורת עדתית. גדלתי בבית ישראלי חילוני, וההבדל בין חלקי המשפחה בא לידי ביטוי רק באוכל (שיהיה ברור, המאכלים של שני הצדדים מאוד טעימים לי). מדי פעם שמעתי את סבתא שלי מספרת על העושר הבלתי נתפס בבגדד, על העיר המדהימה, על בתי הקולנוע, על תור הזהב של היהודים שהיו פטריוטים למולדתם. 

הייתי בטוחה שזו אגדה, שאלה סיפורי אלף לילה ולילה, שזו הדרך לעשות רושם על הנכדים, אבל בתיעוד הנדיר של קחטן הוא חיבר תמונות לסיפורים שאמא שלי שמעה ואני שמעתי ממנה, הביא סיפורים דומים של בני משפחה של מי שהגיעו משם, שמתארים את מה שחשבתי שהוא מעשייה. 

בפרק האחרון זכיתי לקבל הצצה נדירה מ־1969: בית הכנסת בבגדד שנקרא על שם מאיר טוויג, סבה של אמי; ו״רוקסי", בית הקולנוע שלהם שעליו שמעתי רבות. הפעם לא רק בתמונה, אלא בהקלטת וידיאו.

זה היה השלב שבו הבנתי לראשונה בחיי את גודל השבר, את אובדן הזהות של מי שהיה להם הכל, את המחיקה של תרבות עשירה ואת היחס המקטין והמזלזל שקיבלו מי שהגיעו משם. בפעם הראשונה עלה בי כעס תוך כדי צפייה. כעס על כל כך הרבה דברים שיכלו להיות אחרת וכעס על זה שמעולם לא סיפרו לנו את הצד הזה של הסיפור בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. 

אחת הסיבות שבגינה אני מעריכה את התרבות היפנית היא האופן שבו הם מתייחסים לעבר ושומרים על מסורת ארוכת ימים. אחד המנהגים היפניים עתיקי היומין הוא תיקון כלי חרס שנשברו באמצעות שיטה שנקראת קינצוגי. 

בשיטה הזאת הם “מרפאים", זו המילה שהם משתמשים בה, כלי חרס על ידי הדבקתם בזהב. הם עושים זאת מתוך פילוסופיה שטוענת שלא צריך להשליך לאשפה את מה שנשבר, אלא לתקן אותו תוך שמירה על מהות חלקיו. על ידי התיקון־ריפוי לתת לו חיים אחרים, גם אם בייעוד אחר.  
אומנם כלים הם לא בני אדם, אבל פילוסופיית ריפוי הכלים גורמת לי לחשוב על שורשים, עד כמה החלקים הקטנים והשבירים שלנו כל כך חשובים ליצירת הכלי השלם שהוא אנחנו. עד כמה חשובים השברים שמתפזרים לכל עבר, ועד כמה אין ברירה אלא לאסוף את כולם, עד האחרון שבהם, כדי להפוך את הכלי המרוסק לשלם ושימושי, גם אם עדיין יראו בו את הסדקים. 