הרגלים הם כוח חזק. דוגמה טובה לכך היא הסיפור על צעיר חרדי מירושלים שהשחית כרזה היסטורית משנת 1949 שקראה לצעירים בני 19 להתייצב להגנה על המולדת. האירוע התרחש לפני מספר שנים, בזמן שיפוץ בית פרומין, משכנה הראשון של כנסת ישראל במרכז ירושלים. 

פתאום קם אדם בבוקר ועליו להרגיש כי הוא עם? איזה עם בדיוק, ולאן עליו ללכת? לבקו"ם? אבא שלו לא הלך. סבא שלו לא הלך. מדוע ילך הוא? איזו סיבה או הבטחה אמורות לשכנע אותו לנהוג אחרת? בשיחות שאני עורכת עם חרדיות וחרדים אני מגלה שוב ושוב שחלקם אינם מודעים להטבות שהם זוכים להם בהשוואה לקבוצות אחרות. הם נולדו לתוך הזכויות הללו וזו המציאות שמאז ומעולם הכירו. יתרה מכך - יש מי שדואגים להמשיך לפמפם להם שכל שינוי, גם אם המשך קיומה של המדינה תלוי בו, הוא בעצם רדיפה. 

אין לי מושג איך קרה שאני מנויה על ניוזלטר של ח"כ יצחק פינדרוס, אבל זו הצצה מעניינת לעולמו. לא מזמן השתמש בכותרת: “השיטות האפלות של הפקידים נגד הציבור החרדי". עד לא מזמן נהגתי להשיב לו, אבל התחביב הזה מיצה את עצמו. הוא ממילא לא מניב דבר פרט לעצבים. 

הניסיונות להבהיר לציבור החרדי עד כמה קריטית הירתמותו למאמץ המלחמתי, בפרט במלחמה האחרונה שראשיתה ב־7 באוקטובר וסופה מי ישורנו, נראים לי ככאלה שיילמדו מתישהו בפרק “תולדות הקמפיינים החלשים בהיסטוריה". צה"ל ומשרד הביטחון יוזמים מעת לעת קמפיינים במטרה לעודד גיוס חרדים לשירות צבאי. “לוחמים למען העתיד", למשל, ניסה להעצים את מסלולי הלוחמה בקרב הציבור החרדי תוך הדגשת תרומתו לעתיד המדינה והבטחת עתיד אישי טוב יותר, אבל שיעור הגיוס של חרדים נשאר נמוך מאוד. 

גם השימוש במובאות מהמקרא בכרזות שנתלו בירושלים מול מבני ישיבות מפוארים לא זכה להצלחה עד כה. ציטוט השאלה החדה והממוקדת של משה רבנו בדבריו לבני גד ובני ראובן, "הַאַֽחֵיכֶם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?", זוכה אצלנו לתשובה ברורה ולא מתנצלת: "כן, נשב!". אלא שמשה עצמו לא הסתפק בנזיפה. הוא המשיך והציב איום ברור: "אִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן, הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה". משה מצא פתרון שכלל את המחויבות המשותפת לצד התחשבות בצרכים הייחודיים של בני גד ובני ראובן. הוא דרש מהם לקחת חלק פעיל במלחמה, אבל אִפשר להם להשאיר את משפחותיהם ונכסיהם בעבר הירדן המזרחי, כפי שביקשו. 

נדמה לי שלא מופרך להניח שהוא הבין שמחויבות קולקטיבית אינה יכולה להיעשות בכפייה. היא מוכרחה להיות מובנית כהכרח מוסרי הדדי, שבו כל צד רואה את זכויותיו כמותנות בתרומתו. אילו העמיקו בתנ"ך, יכלו לגלות בו השראה וערכים של אחריות משותפת. מנהיגים כמו משה, יהושע ודבורה לא רק הובילו את העם, אלא הדגימו שילוב בין חוכמה לבין מחויבות צבאית.

הדחף להיתלות בדוגמאות חיוביות, כמו קצינים חרדים או בנות חרדיות שמתגייסות, כדי ליצור תחושת שינוי והצלחה, הוא טבעי. עם זאת, בחינה מעמיקה של הנתונים מגלה תמונה אחרת ומורכבת יותר: שיעור הגיוס בקרב הציבור החרדי נותר נמוך מאוד, ובמקרים רבים מסלולי הקצונה והדרגות נראים כפרי של מסלול מקוצר ומותאם, שלא אני ולא אף אחד מחבריי הקצינים או מחברותיי הקצינות זכינו להם.

פעם ההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור המנוח טען בפניי שהפתרון לפער העמוק בין הציבור הרחב לציבור החרדי בישראל הוא היפרדות. הוא הזכיר את בלגיה כדוגמה: מדינה שבה הפלמים והוואלונים, שני עמים נפרדים, הצליחו להגיע להסדר של פדרליזם רק אחרי עשרות שנים של מתחים. הרסגור סבר שבישראל המצב חמור בהרבה. בעוד הציבור הרחב רואה במדינה הדמוקרטית סמכות עליונה, החרדים נשענים על ההלכה. הוא טען שאין דרך לגשר על הפער הזה והציע להקים רשות חרדית אוטונומית שתנהל את ענייניה בעצמה. 

אני חושבת אחרת. המלחמה האחרונה מלמדת שלא צריך להיפרד מהציבור החרדי, אלא מחברי הכנסת והשרים החרדים שמעמיקים את הפערים, ממשיכים לשמר בקנאות מצב ביש ומונעים כל אפשרות לשותפות אמיתית. הנזק שהם גורמים חוצה מגזרים ופוגע בכולנו. גם בציבור שהם אמורים לייצג. הרי בסוף הגלגל יתהפך והמאגרים יתרוקנו. ואז מה? הציבור החרדי חייב להיפרד מהחבורה הזאת. היא לא תיפגע. היא מסודרת.  

מעלה הצעה ששמעתי: מי שרוצה לחיות כאן, חייב לקחת חלק באחריות המשותפת - שירות צבאי או לאומי בתמורה לזכויות האזרחיות, כולל זכות הצבעה. כבת למשפחה שחלקה חרדי, אך מאז ומתמיד ראתה עצמה כחלק בלתי נפרד מהמדינה, אני יודעת שאפשר אחרת. הרגלים הם כוח חזק,