התגובות לתחקיר “עובדה" על מעורבותה הישירה של שרה נתניהו במנגנון של “מכונת הרעל" היו צפויות עד כדי תסכול. מתנגדי נתניהו היו נסערים, והצהירו שהתחקיר מוכיח את כל טענותיהם. בעוד תומכי ראש הממשלה ביטלו את כולו מיד בטענה של “רכילות זולה".
זאת רחוקה כמובן מלהיות הפעם הראשונה שבה שרה נתניהו עומדת במוקד של תחקיר או כתבה מז'ורית. ובכל הפעמים, התגובה הטיפוסית של מרבית אנשי הימין היא למסגר את העניין כרכילות, רדיפה וניסיון לפגוע בבנימין נתניהו באמצעות הבטן הרכה שלו - כלומר המשפחה.
אי אפשר לבטל את הטענה הזאת. אין ספק ששרה נתניהו ספגה לאורך השנים כמויות אדירות של ביקורת ולעג, לא פעם אכזרי ומופרז. מתנגדיו של בעלה זיהו בה אלמנט חלש, לא יציב ולא בטוח בעצמו, והם נהנים ללחוץ על הנקודה המביכה הזאת שוב ושוב.
אבל עובדת היותה של שרה נתניהו נרדפת, לא סותרת את הצורך בבחינה יסודית של מעשיה והתנהלותה. אחרי הכל, היא אשת ראש הממשלה ונמצאת בצמוד - יש האומרים בלב - מוקדי קבלת ההחלטות. ואם בהתנהלות הזאת נופל דופי, אי אפשר לבטל אותו אוטומטית בנימוקים של “רכילות זולה" ולהתעלם מהאספקטים המאוד־מאוד מדאיגים שעולים ממנו.
כך למשל, על פי תחקיר “עובדה" (שבעיניי חטא באותו דבר: עטף עובדות משמעותיות, חלקן משמיטות לסת ממש, באובר־דרמטיזציה מיותר) הפעילה שרה נתניהו מנגנון קבוע כדי להכפיש מתנגדים פוליטיים. כולל בירידה לפרטים אינטימיים מהסוג המלוכלך; יזמה התקפות אישיות כנגד עובדי ציבור שהיו מעורבים בחקירות נתניהו (התובעת, היועמ"ש) וכנגד עדי מפתח (הדס קליין); וטיפחה קשרים ישירים עם קצין משטרה בכיר - כיום המפכ"ל דני לוי - שבמסגרתם אף תדרכה אותו כיצד לנהוג במפגינים נגד נתניהו בירושלים ובתל אביב. שוב, כך עולה מהתחקיר. זו עדיין לא אמת צרופה.
אבל הטענות, המתבססות בעיקר על תכתובות וואטסאפ בין שרה וחני בליוויס - שהייתה מנהלת הלשכה של ראש הממשלה ואשת סודם של בני הזוג - מטרידות מספיק כדי שגם אנשי ימין יהיו חייבים להתייחס אליהן בדאגה. ולא לבטל אותן אינסטינקטיבית, או לטעון שגם נשות ראשי ממשלה מהשמאל חטאו אבל איש לא ניסה להיטפל אליהן. אם תוסיפו לכך אין־ספור עדויות של אנשים שהיו שם, בדבר מעורבותה הפעילה של שרה במינוי בכירים ובסיטואציות המחייבות סיווג ביטחוני שאין לה, מתקבלת תמונת מצב שהמילה “מדאיגה" קטנה עליה.
ואגב, אני שם בכוונה בצד חלקים בתחקיר שמעידים, לכאורה, על התנהלות אנושית ומוסרית מקוממת של אשת ראש הממשלה. במישורים האלה - שכל צופה ישפוט לעצמו. אבל הטענות האחרות שכבר הזכרתי צריכות להטריד כל ישראלי. ומה שצריך להטריד עוד יותר, היא השאלה "מה ראש הממשלה עצמו יודע על ההתנהלות הזאת?". שאלה שיש עליה אך ורק שתי תשובות. האחת: יודע היטב, ועל כן שותף לה. באופן אקטיבי או פסיבי. והשנייה: לא יודע דבר. שזו אגב הגרסה העולה מעדותו הנוכחית של נתניהו בבית המשפט, שבמסגרתה הוא מסביר אישומים שונים שהופנו כלפיו במעשים של רעייתו שעליהם לא ידע.
הטענה הזאת לא הגיונית בעליל. ולו בגלל אין־ספור הכתבות שפורסמו על שרה נתניהו לאורך השנים. האם ראש ממשלה ששומע את כל ההאשמות האלה, לא אמור לבדוק אותן? להיות מודאג מהן? אם אפילו רק חלק ממה שפורסם בתחקיר “עובדה", למשל, הוא נכון, הרי שמדובר בדפוס קבוע ומתמשך. כזה שבו רעיית ראש הממשלה משתמשת באנשי מנגנון, המפעילים מגוון של נאמנים ומעריצים, כדי לעשות את העבודה המאוד מלוכלכת עבור בעלה. כולל, לכאורה, איום על עדים ועל בכירים המעורבים במשפט נגדו. ועוד לא אמרתי דבר וחצי דבר על הבן, יאיר נתניהו, שמיוחסים לו מעשים דומים, ואף חמורים בהרבה. ושישיבתו המתמשכת במיאמי דווקא בעת הסוערת הזאת היא תמוהה, במקרה הטוב.
במילים אחרות, הרדיפה הממושכת והמוגזמת אחרי בני משפחת נתניהו ייצרה מצג קלאסי של “זאב זאב". אבל זה עדיין לא אומר שהם לא נושכים.
על הסכין
עיבוד טלוויזיוני ל"מאה שנים של בדידות", ועוד בנטפליקס, נשמע כמו מתכון לאכזבה. אבל הסדרה החדשה היא ממתק אמיתי. הקסם הלטיני של גרסיה מארקס, המשלב בין מציאות ומאגיה, מועבר באופן נהדר למסך, והתוצאה מיוחדת ומלאת קסם. היה שווה לחכות עשר שנים של נטפליקס בעבור מאה שנים של בדידות.
בניגוד לזה, הסדרה “האיש שלי בפנים" של נטפליקס מעוררת הרבה ציפיות, ומאכזבת. טד דנסון המיתולוגי מגלם פנסיונר ואלמן טרי, שלוקח על עצמו משימת בילוש בתוך בית אבות, שם הוא מתחזה לדייר תמים. למרות קסמו של דנסון, והמוניטין של יוצר הסדרה מייק שור (“המשרד"), התצאה היא פשוט... משעממת. ויכולה להתקצר בקלות בחצי.
"האחות האחרת" (סלקום TV) היא סדרה סקוטית של BBC שבמרכזה נינה, בחורה אוטיסטית בת 30 ומשהו, שאחותה היא חברתה הטובה ביותר. כשהאחות מתארסת עם בחיר ליבה אחרי שישה שבועות בלבד, עולמה של נינה מתהפך והיא נאלצת להשתנות ולהיפתח. סדרה מתוקה, חכמה ומחממת לב.