ראיתי את המשדר האחרון של "עובדה" והתכווצתי. כי גם אחרי שמנקים את ההפרזה, ואת הניפוח, ואת השימוש בביטויים בומבסטיים כמו "החמ"ל הסודי של בלפור" ו"המנגנון שמופעל מלשכת ראש הממשלה", ואת החזרה הבלתי נגמרת של תיאורי "הרשת" כשמדובר בהודעות ששולחת שרה נתניהו למנהלת הלשכה הפוליטית המנוחה של בעלה, אנחנו עדיין נשארים עם לא מעט דברים שאמורים לעשות לא נוח לכל ישראלי. לי, ברמה האישית, הפריעו בעיקר מאמציה של רעיית ראש הממשלה, כשהיא נשארת מאחורי הקלעים, לארגן הפגנות מול בתיהם של הדס קליין, עדה בתיק של בנימין נתניהו, ושל אביחי מנדלבליט וליאת בן ארי, אנשי מערכת אכיפת החוק המטפלים בעניינו.
אבל שימו את כל זה בצד, כי לא ל"עובדה" אני מבקש להתייחס כאן, אלא לשאלה ששאל אותי חבר, שאיננו חובב גדול של הממשלה הנוכחית. איך זה, ביקש להבין, שכל מה שנחשף בתוכנית – במיוחד בהינתן שמדובר בעובדות שאין עליהן מחלוקת – לא גורם לתומכי הממשלה/הקואליציה/נתניהו להתפוצץ.
אז אני מנצל את הטור הזה כדי להסביר לו, וההסבר מתחיל ב"מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בשבוע שעבר, ולפיו רק 25% מאזרחי ישראל (27% מהיהודים) מביעים אמון בתקשורת הישראלית. טוב, תשאלו, אבל מה קשורה כאן שאלת האמון, הרי כמו שנכתב לעיל, על ההודעות שנחשפו ב"עובדה" אין מחלוקת. אין טענה ששרה נתניהו לא שלחה אותן. אין טענה שאילנה דיין וספי עובדיה המציאו אותן.
ובכן, בישראל חיה כיום קבוצה גדולה מאוד של אזרחים שאין לה אמון בתקשורת, כי פרסומים מהסוג הזה גורמים לה להרגיש שאין כאן "פייר פליי". שהעיתונות הישראלית עובדת בכוונת מכוון כשעין אחת שלה פקוחה בעוד השנייה עצומה, שהמשחק מתנהל כולו בצד אחד של המגרש, שאין אמת מידה אחידה, ושהתנהגות שמקבלת תעודת הכשר כשנוקט אותה צד אחד, הופכת למושא לתחקיר מזדעזע בטלוויזיה כשאחראי לה הצד השני.
דמיינו לעצמכם הליך משפטי המתנהל בין שני צדדים ניצים. ראובן מביא את טיעוניו מזה, ושמעון מזה. זה מציג את הוכחותיו, וזה מציג את הוכחותיו. האחד מראה היכן פגע בו השני, והשני - היכן הזיק לו הראשון. עכשיו תארו לעצמכם שהשופט נכנס לאולם ומכריז שהוא אומנם למד את כל החומר כולו, אבל הוא מתכוון לפסוק רק על פי טענותיו של ראובן ורק על פי הוכחותיו של ראובן ורק על פי העדות שהעיד ראובן. האם מישהו יכול לצפות ששמעון יתייחס ברצינות אל השופט הזה ואל פסק דינו? ובעצם למה לא? הרי פסק הדין מבוסס כולו על עובדות ועל ראיות ועל נתונים. אבל זה העניין, שכאשר יש שני צדדים שמתווכחים ביניהם, והשופטת – במקרה שלנו, העיתונות הישראלית – מתייחסת ברצינות רק לצד אחד, מתעלמת לחלוטין מכל טענות הצד השני, ובוחרת לא לדווח עליהן כאילו כלל לא היו, אין שום סיבה בעולם שמישהו ייקח אותה ברצינות.
קחו לדוגמה את הבקשה של רעיית ראש הממשלה לארגן הפגנה מול בני משפחת פרקש, שכניהם של בני הזוג נתניהו בקיסריה, הורים שכולים שאפשרו את ההפגנות נגד נתניהו מחצר ביתם. כל ישראלי שראה את זה, ליבו נחמץ בקרבו. אבל רגע אחד אחרי זה, שואלים את עצמם צופים רבים: איפה בדיוק הייתם השבוע, ביום רביעי בערב, כשמשפחת קהתי פוצצה אירוע זיכרון לזאב ז'אבו ארליך? יכול להיות שלמשפחת קהתי יש טענות קשות, ואולי אף נכונות, כלפי צה"ל. אבל מה רע עשתה להם אלמנתו של ארליך? מה רע עשו להם ילדיו?
ואם מישהו ציפה שכלי התקשורת יחבקו את משפחת ארליך, שבסך הכל ביקשה להתייחד עם זכרו של האב שנהרג ומצאה את עצמה מותקפת על לא עוול בכפה, הוא תמים. לבד משניים וחצי צדיקים, העיתונות הישראלית רואה את התמונה של ארליך, מתנחל עם כיפה שהתגורר בעפרה, ויודעת מיד להתיישר למקום הנכון. לא רגישות למשפחה שכולה מעניינת את העיתונות שלנו, פוליטיקה מעניינת אותה. רק פוליטיקה. הם משלנו או לא משלנו, זו השאלה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>>
כי אם פגיעה במשפחה שכולה כל כך קשה לכלי התקשורת שלנו, איפה הם היו כשקבוצה של ותיקי סיירת מטכ"ל נעמדה בהפגנה על קברו של יוני נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, ומול מצלמות שהוזמנו לשם מראש, תוך ניצול פוליטי ציני של זכרו של הגיבור המת, הקריאה את ביקורתה כלפי נתניהו וממשלתו: "בחרת להקריב את חייך למען ישראל והחטופים – והם מקריבים את ישראל והחטופים למען עצמם".
ראיתי השבוע איך שכני בעיתון, בן כספית, הזדעזע עמוקות מהפגיעה במשפחת פרקש השכולה - ונזכרתי כיצד במסגרת מאבקו ברפורמה המשפטית, הוא נטל חלק באחד המיצגים המכוערים שנראו במקומותינו על גבן של משפחות שכולות. כספית שיתף אז עבור מאות אלפי עוקביו ברשת החברתית, סרטון שצולם בבית העלמין הצבאי לפני יום הזיכרון, בצירוף הקריאה: "חללי צה"ל מצטרפים למחאה".
והוא לא היה לבד. אני זוכר איזו רוח גבית העניקה התקשורת, כולל הערוץ שבו שודרה התוכנית "עובדה", למאמצים של אנשי המחאה לחלל את קדושת יום הזיכרון לחללי צה"ל. כל מי שביקש לפני שנתיים לערבב את הפוליטיקה בשכול, זכה לחיבוק רדיופוני. העיתונות שלנו לא הזדעזעה אז מהאירועים ההם, היא דרבנה אותם. למה? כי הזעזוע העיתונאי הוא תלוי אג'נדה. לא הפגיעה במשפחה שכולה מעניינת את תקשורת המיינסטרים שלנו, אלא השאלה מאיזה צד היא באה ואם היא בעד נתניהו או נגד נתניהו. וכשהתקשורת מקבלת ציון נמוך כל כך במדד אמון הציבור, זה קודם כל מפני שיש כאן ציבור גדול עם ראש בריא שמזהה את הזיוף.
וזה בדיוק מה שקורה גם בסלקטיביות המקוממת באשר לצורך לשמור על כבודן של משפחות החטופים. מעקב אחרי מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה של השנה האחרונה בערוצים המרכזיים ילמד אתכם שבכל פעם שנשמעה קריאה מכוערת נגד משפחת חטוף מצד אחד, התמלאו המסכים גינוי וזעזוע, וכשקריאות כאלה כוונו נגד משפחת חטוף מהצד השני - קול דממה דקה נשמע. פתאום גילינו שיש משפחות שאותן אסור להעליב, ויש כאלה שמותר.
וכך, בעוד כתבת בחדשות 12 נעלבת את עלבונה (המוצדק) של משפחת חטופה אחת, עמיתה לעבודה פוגע באופן מכוער – בלי שנשמעת כל תגובה או מחאה - בצביקה מור, שגם בנו שלו חטוף באותה רצועת עזה, רק מפני שמור משמיע קו שונה מזה של "מטה המשפחות". די בכך שמור הוא חבר ב"פורום תקווה" ומוביל קו שלא מתחבר עם זה שמציגים כל כלי התקשורת, כדי שיהיה מותר לדרוך עליו. כך כשעלב בו כתב חדשות 12, כך כשכותבת ועורכת ב"הארץ" כינתה אותו "עוקד הילדים" ו"צמא דם", וכך כשבעל טור אחר כתב עליו שהוא "משתמש בטרגדיה כדי לקדם אידיאולוגיה חרד"לית" וש"בנו אינו בראש סדר יומו".
שום זעזוע לא נרשם באולפנים כשנעם דן, שקרוב משפחה רחוק שלה חטוף גם הוא, פגעה פעם אחר פעם בבני משפחות שחושבות אחרת ממנה. גם לא כשהיא כינתה את המשפחות השכולות של נופלי צה"ל המאוגדים ב"פורום הגבורה" - "פורום הקבורה". שום זעזוע לא נרשם כשאחת ממובילות מחאת קפלן כתבה על אליהו ליבמן, בימים שבהם עוד חשבנו כולנו שבנו אליקים ז"ל חטוף בעזה, והוא עצמו, כמו צביקה מור, התנגד לעסקה: "המשיחיסט המטורף הזה מוכן להקריב את בנו לעולה למען אלוהיו (נתניהו) ולמען אדמה".
שום זעזוע לא נרשם כשאיילת סמרנו, אם שכולה שבנה יונתן נרצח וגופתו מוחזקת בידי חמאס, סיפרה שבאחת המחאות מול בית ראש הממשלה, כשביקשה שלא יישמעו מסרים פוליטיים, הקיפו אותה מפגינים וצעקו עליה ועל בנה "ביביסטים בהמות, לכו הביתה".
מה אני רוצה להגיד? שכל פגיעה במשפחה שכולה וכל פגיעה במשפחה שבנה חטוף היא נוראית. אבל כשציבור גדול יושב מול הטלוויזיה ומזהה שמישהו מחליט להסביר לו שיש משפחה שמזעזע לפגוע בה ויש משפחה שלא, רק כי האחרונה באה מהמחנה הפוליטי הלא נכון, הוא לא מוכן להשתתף במשחק.
מבקשים עזרה מהאג
בואו נסכים ששרה נתניהו יוצאת רע מ"עובדה". לא רע, רע מאוד. לא רע מאוד, הכי רע שאפשר. אבל אחרי שנה שבה צד פוליטי אחד שרף את המדינה, הבעיר מדורות על הכבישים והכריז בגאווה שיש לו רשימה של 10,000 מילואימניקים שמתחייבים לא להתייצב לשירות - וכל זה בעידודה של תקשורת שלא מצאה לנכון להעיר ולו הערה אחת לרפואה נגד כל זה - חשיפת "החמ"ל הסודי" שארגן הפגנה של 15 איש, שבראשם אחת, אורלי לב, מוגבלת ביכולתה לרגש. כי אחרי שנה שבה רמטכ"לים ניסו לפרק את צה"ל, וראשי ממשלה לשעבר קראו למלחמת אזרחים, והעיתונות הישראלית הדהדה אותם באהבה וברצון, יש גבול ליכולת שלי להתרגש מ"קמפיין השחרה" שמוציא לפועל אחד, בוריס אפליצ'וק, שגם אם הוא ידחוף אותי בתור ברמי לוי אני לא אדע מיהו.
אולפני הטלוויזיה, שמתרגשים בכל נימי נפשם מקמפיין ההשחרה וההסתה שנחשף מכיוונה של הגברת נתניהו, עוצמים את עיניהם בכוונת מכוון כדי לא לדווח לנו דבר וחצי דבר על ההסתה נגד נתניהו עצמו. הם לא מדווחים על שלטי "ביבי בוגד" ועל שלטי "ביבי צורר", ואפילו לא על קריאות להכין חבל תלייה לראש הממשלה ולרעייתו. הקריאות הללו נשמעות בהפגנות שנציגי כלי התקשורת הגדולים נמצאים בהן. נמצאים וסותמים את אוזניהם. אם לא ישי פרידמן מערוץ 14, לא היינו יודעים שהדברים האלה התרחשו.
רפרפתי השבוע על פרסומיו של פרידמן רק מהזמן האחרון. ראיתי שם קטע מדבריה של יו"ר תנועת "אימהות בחזית", כשהיא עומדת על הבמה בהפגנה של מטה המאבק הדמוקרטי בהרצליה, מתייחסת לכהונת נתניהו, ומבקשת "תדמיינו את היום של נפילת הנאצים... תדמיינו את תמונת הניצחון", כאשר הקהל מוחא לה כפיים. ראיתי שם את קובי ריכטר עומד על במה לצד טייסים נוספים בדימוס מקבוצת "555", משווה את בנימין ושרה נתניהו לאחאב ואיזבל, ומבקש: "קראו בבקשה במלכים איך גמר אחאב, איך גמר בנו ואיך איזבל המדיחה, לא יהוא המלך החדש הרג אותה אלא משרתיה שלה... השליכוה מהמרפסת אל פרסות הסוסים".
ראיתי סרטון ובו פעילת מחאה עומדת על במה אחרת בהפגנה אחרת, ועל רקע קריאות הקהל "בוגד, בוגד" מסבירה שנתניהו הוא "בוגד על מלא" ו"טרמיט שסייע לאויב". ראיתי את אחת ממובילות מחאת קפלן מספרת כיצד היא בעצמה פנתה להאג "כדי שיזרזו את צווי המעצר על נתניהו". וכאמור, אתם יודעים מה מדהים? שאם אתם לא צופים בערוץ 14, אין לכם מושג שהדברים האלה קרו. אם אתם לא צופים בערוץ 14, אתם מכירים רק את בוריס אפליצ'וק ואת אורלי לב. אין לכם מושג איזו הסתה מטורפת מתרחשת, על בסיס יומיומי, בצד השני. ולכן, כשב"עובדה" מספרים לכם על "מסרי שטנה" שיוצאים מבלפור, אתם אשכרה חושבים שזה הסיפור. אתם אפילו לא יודעים שאתם עיוורים בעין אחת. שחצי משדה הראייה שלכם חסום. לא כי יש לכם בעיה במשקפיים. כי מישהו כיסה לכם צד אחד שלהם.
אז כן, כשפעילת ליכוד קוראת לשמאלנים "נאצים", אותי ברמה האישית זה מזעזע. השימוש בביטוי הזה במדינת היהודים, לא משנה לי מטעם מי ובהתייחס למי, מחלחל אותי בכל פעם מחדש. ואני מבין שגם את אילנה דיין זה מחלחל, אחרת היא לא הייתה מראה לנו בתוכניתה את הקטע שבו אותה פעילת הליכוד מתבטאת כך. העניין הוא שהצופים של הערוץ שבו היא משדרת לא יודעים שכך בדיוק מכנים את ראש הממשלה נתניהו באירועי מחאה. לא מפגינים אנונימיים, אלא אנשים נשואי פנים. כאלה שזוכים לכבוד כשהם עולים לשידור ברדיו או בטלוויזיה.
כשאייל מגד, סופר חשוב ומפורסם, עומד על במה בהפגנה ומכריז שנתניהו הוא "הצורר הגדול ביותר שקם לנו, צורר שאפשר להשוותו לכל צורר שעולה על הדעת, ללא יוצא מן הכלל", כשכל זה לקול קריאות קצובות של הקהל "בוגד, בוגד, בוגד", ומישהו משחק לי עם התודעה ומנסה לשכנע אותי שלא חשוב מה מגד אומר, וכן חשוב מה איציק זרקא מהליכוד אומר, אני מבין שמזלזלים בי.
כשאחד מראשי המחאה עומד על במה בהפגנה נגד ראש הממשלה וצועק "האיש הוא שטן" ו"אנחנו נמחה את זכר נתניהו"; כשפעיל אחים לנשק נואם בהפגנה ושואל בקול את נתניהו: "אתה האויב האמיתי, או נסראללה האויב האמיתי?", וגם משיב: "אני אומר לך שאתה"; כשאלוף במילואים קורא מול הקהל "נתניהו בוגד" - אני צריך להתייחס ברצינות לערוץ שלא מספר לי על כל זה, אבל מקדיש תוכנית תחקירים חשובה כדי לספר לי על "קמפיין השחרה" שמאחוריו עומדת רעייתו של מי שלשיטת מארגני אותן הפגנות שמאל הוא "שטן" ו"צורר" ו"אויב" ו"בוגד"?
כששני אנשים כמו רון שרף ואייל נווה, שעסקו במשרה מלאה בפירוק צה"ל ובגיוס אנשים שיודיעו שהם לא יבואו למילואים, זוכים לראיונות מלטפים במקום לעלות על רפסודה בבוקר 7 באוקטובר ולברוח מפה בזהות בדויה מרוב בושה, אתה מבין שאתה חי במשחק מכור.
תלוי למי מאמינים
יש בישראל ציבור גדול שתומך בממשלה הזו או בקואליציה הזו. כמה הוא גדול? לא יודע, תלוי לאיזה סוקר אתם מאמינים, אבל הוא גדול דיו. הציבור הזה רואה פה ושם דברים טובים שקרו כאן אחרי יום ה־7 באוקטובר. הוא רואה, לדוגמה, את המציאות. הוא רואה ששנה וקצת אחרי האסון הגדול ביותר שאירע לנו, כל האזור השתנה לבלי הכר. הוא רואה איך רצועת עזה הפכה לעיי חורבות והמנהיגים שלה חוסלו. הוא רואה איך נסראללה איננו וצמרת חיזבאללה איננה. הוא רואה איך נכנסנו לדרום לבנון והרסנו כפרים ומצאנו כמויות אמל"ח מטורפות והשמדנו אחוז גבוה מאוד מהנשק שממנו חששנו כל כך הרבה שנים. הוא רואה איך על הדרך הבאנו לקריסתה של סוריה, שהייתה רגל קדמית חשובה של הציר, ואיך קילפנו את מערכות ההגנה האווירית של האיראנים והותרנו אותם, כך לפי הדיווחים, עירומים לגמרי.
והציבור הזה צופה בחדשות, ועוקב אחרי הפרשנים, ומאזין לתוכניות האקטואליה, ומתקשה להבין איך כלום מכל ההתרחשויות המטורפות הללו לא נדבק בנתניהו. האם יכול להיות שלראש ממשלת ישראל לא מגיע גרם אחד של קרדיט על כל המהלכים שהובילה המדינה בשנה האחרונה? הרי אין יום שבו לא מסבירים לנו באולפנים שב־7 באוקטובר נתניהו היה הראש, ולכן הוא אשם או לכל הפחות אחראי. אוקיי, אבל מה אחרי זה? הוא הפסיק להיות הראש? הוא הפסיק להיות אחראי? אין לו שום נגיעה לכלום ממה שקורה פה?
אני יושב מול המסך ומתגלגל מצחוק בכל פעם שהקושמרו התורן, כמו במשחק ילדים שבו צריך להסביר משהו בלי להשתמש במילים אסורות שמופיעות על הקלף - עושה שמיניות באוויר כדי להחמיא לצה"ל ולא להזכיר את ההוא שאין לומר את שמו ששלח אותו לבצע את מלאכתו. אתם מבינים למה כל כך הרבה אנשים לא מאמינים למה שהם רואים על המסך?
האנשים האלה זוכרים איך רק לפני חצי שנה כל כלי התקשורת, ולצידם כל מנהיגי האופוזיציה, דחפו לעסקה שהייתה מפסיקה את המלחמה ומשאירה את סנוואר, ומשאירה את אסד, ומשאירה את נסראללה ומשאירה את כל האמל"ח של חיזבאללה ואת כל המנהרות של חיזבאללה, ואת כל ההרכב הפותח של כוח רדואן. והאנשים האלה זוכרים איך התקשורת תקפה את נתניהו בחמת זעם, על בסיס שעתי, על כך שהוא לא הולך על העסקה הזו ומתעקש להמשיך. הפיצו עליו עלילת דם משוגעת שהוא רוצה שהחטופים ימותו. מישהו בכלי התקשורת עשה חשבון נפש על הקו שהוא הוביל? מישהו בכלי התקשורת דרש ממנהיגי האופוזיציה לעשות חשבון נפש כזה? אתם מבינים למה רק 25% מהציבור הישראלי נותנים אמון בתקשורת? אתם מבינים למה המפלגה היחידה בישראל שרוב מצביעיה מביעים אמון בתקשורת היא מפלגת העבודה, עם 59% אמון, ומיד אחריה בטבלה נמצאים מצביעי יש עתיד עם 48%?
מתעמתים עם עמית
ועוד נקודה אחת אחרונה. תמיד כשאני מדבר על ההטיה הפוליטית של העיתונות שלנו, מגיעה אותה שאלה: "ומה עם עמית סגל?". אז בואו נדבר רגע על עמית סגל, כי הסיפור שלו מוכיח הרבה מאוד ממה שנכתב בטור הזה.
עמית סגל הוא הכתב החשוב ביותר בערוץ 12. גם מנהליו יודעים את זה. אם דנה ויס תצא לחופשה, מחוג הצפייה לא יזוע ממקומו. אם קרן מרציאנו תצא לפנסיה מוקדמת, יביאו מהר מאוד מישהי אחרת שתחליף אותה. אם עמית סגל יפרוש, לעומתן, מדד הרייטינג של חדשות 12 יאבד בוודאות נקודות.
למה? כי מעבר לכישרון העיתונאי שלו, סגל הוא היחיד שמבטא בערוץ החזק והנצפה בישראל את דעתם של פלוס־מינוס חצי מצופי הטלוויזיה. ובאופן בלתי נתפס, למרות כל זה, בערוץ 12 לא סופרים אותו. שוב ושוב מאפשרים ליריביו הפוליטיים מהערוץ להילחם נגדו כדי לא לאפשר לו לסיים משפט. לא די להם בכך שהם רבים מול אחד, הם לא מוכנים שקולו של האחד הזה יישמע. פעם זה יוסי מזרחי, פעם גיא פלג, פעם דנה ויס, פעם אחרים. כבר מזמן אמרתי לסגל שהוא צריך לעזוב. שהוא לא צריך להעניק את שירותיו העיתונאיים למקום שלא מכבד אותו, וחשוב מכך – שלא מכבד ציבור רחב שרוצה לשמוע אותו.
וכל זה רק הלך והחמיר עם התוכנית המשותפת שלו עם בן כספית ב"פגוש את העיתונות". חלוקת התפקידים סביב שולחן המגישים בתוכנית הזו מוגדרת וקבועה. עמית סגל שואל את השאלות העיתונאיות הקשות. בן כספית, ודאי כשמדובר במרואיין מהמחנה הפוליטי שלו, מוצב באולפן כשוער שתפקידו להדוף את השאלות של עמיתו כדי לא להותיר את המרואיין לבד. לפעמים הוא מתנדב להשיב במקום המרואיין, לפעמים הוא מתווכח עם עצם השאלה. ראיתי בחיי סוגים שונים של תוכניות ראיונות זוגיות, כזה דבר לא ראיתי.
אלף פעמים ניסיתי, כאמור, לשכנע את סגל שיעזוב. אמרתי לו שאם הם מוכנים לעשות כל כך הרבה כדי להפריע לו, שיישארו בלעדיו. נראה אותם. בינתיים ללא הצלחה. אבל גם אחרי שאמרנו את זה, סגל הוא לא הסיפור האמיתי פה. הסיפור האמיתי הוא ההחלטה המודעת שלא לאפשר לדעה שלו ושל חצי מדינה להישמע. הסיפור האמיתי הוא לכוון את הזרקור אל חצי מהסיפור ולהסתפק בו.
קחו לדוגמה את מה שקרה פה לפני כשבועיים, כשראש הממשלה השיב כפי שהשיב באותה מסיבת עיתונאים מדוברת ליולן כהן מערוץ 12 ולמיכאל שמש מכאן 11. את יולן כהן אני לא מכיר. את מיכאל שמש, שעובד איתי, אני מכיר ואוהב. אבל הם לא העניין כאן. העניין הוא גל התגובות הנעלבות של המוני עיתונאים וכלי תקשורת, בשמם של כהן ושמש ובשמה של העיתונות החופשית, שנפגעו על ידי ראש הממשלה.
יודעים מה? נגיד, לצורך הדיון, שהתגובות היו במקום. שראש הממשלה עשה מעשה שלא ייעשה. שזה לגיטימי שהתקשורת תתקוף אותו באולפנים מבוקר עד לילה ותציג אותו כשקרן וכמי שרוצה שהחטופים ימותו, אבל לא לגיטימי שהוא יתקוף בחזרה. לצורך הדיון, בואו נקבל את הנוסחה. אבל אני מנסה להבין איך עובדת הנוסחה הזו. למה יש מי שמותר לו לתקוף עיתונאים ויש מי שאסור לו? למה כשפוליטיקאי מהשמאל תוקף עיתונאי ימני זה עובר בשתיקה, וכשנתניהו הוא התוקף זה אירוע נוראי? מישהו הגון יכול להסביר את זה?
איך זה שכאשר יאיר גולן הטיח בעמית סגל שיש לו "עבר בעייתי" ותקף אותו שליבו "גס בחטופים" והאשים אותו שהוא חלק מ"פשע מאורגן" ושהוא "עיתונאי החצר של בלפור" ושהוא "שותף בארגון עברייני" ושהוא "תועמלן פוליטי" ושהוא "משקר כדי להוביל את עמדותיו", איך זה שאז זה לא הזיז לאף אחד? איך זה שכאשר אביגדור ליברמן כינה את סגל "ביביסט", ארגון העיתונאים לא נעלב? איך זה שכאשר ח"כ נעמה לזימי כינתה אותו "שופר", עולם העיתונות לא מיהר להזהיר שמדובר בהתבטאות שמסכנת את העיתונות החופשית?
זה כל הסיפור על רגל אחת. יש בישראל ציבור גדול שבז למה שהוא רואה על המסך גם כשמוצגות שם עובדות ולעיתים עובדות חשובות. זה ציבור חכם, עם ראש בריא, שחוש הריח שלו עובד היטב, שמזהה מתי משקרים לו, מתי מעלימים ממנו מידע ומתי עושים עליו מניפולציות רגשיות, והוא לא מוכן עוד לקבל חצי מהסיפור.
התמונה של קרוביו של גור קהתי ז"ל פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]