היום החופשי בשבוע האמריקאי, נקי בדרך כלל ממסיבות עיתונאים. הציבור נח ומנהיגיו לא טורחים להפריע לו. בפיניקס אריזונה לא כך הם פני הדברים, עת עלה הנשיא הנבחר דונלד טראמפ על הבמה. מאחוריו כותרת, "התפנית האמריקאית", ולפניו אולם מלא תומכים וסקרנים. הדין וחשבון לבוחר האמריקאי לא נח גם בסופי השבוע.
עקבתי אחר העצרת שנועדה לבסס את החזרה לשלטון ולהודות לבסיס תמיכה משמעותי, כאילו מסע הבחירות לא נגמר. הנשיא ה־47 של ארה"ב העלה אורחים לבמה המוארת, מאיש משמר הגבול ועד מושל טקסס שרץ מולו בפריימריז הרפובליקניים, אך משפט אחד בנושא מחירי הדלק האיר את האולם באור יקרות. "אני מעוניין להוריד את מחיר גלון הדלק ל־2 דולר ופחות, כשהיום המחיר כמעט כפול", הכריז טראמפ.
החלום האמריקאי עובר בתחנת הדלק, שלנו עסוק בחות'ים. אם באמת היינו רוצים להשמיד את האיום הנשקף מהם – כבר היינו עושים זאת מזמן. אבל קל יותר לייצר איומים רלוונטיים מאשר לטפל במה שבאמת נדרש, נכון ולא תמיד קל. הרבה יותר נוח לפחד ממשהו מאשר לטפל בו.
יש מדדים בעולם, כמו מדדי המניות המובילות ועוד, שאין להם מיקום גיאוגרפי. ליוקר המחיה יש שלל מדדים, וגם המיקום הגיאוגרפי חשוב מאין כמוהו. מקום יקר לאורך זמן מעיד על בעיות מבניות קשות, ובעתיד יהיה מקום שלא נעים להתגורר בו.
זה לא עניין של דעה פוליטית. זאת הכלכלה טמבל, נהגו נשיאי ארה"ב לומר בבחירות. הם צדקו. אדם שיש לו עוד קצת הכנסה, עשוי לצרוך עוד קצת תרבות, להעניק אולי עוד קצת חוגים לילדים ואולי לנסוע מדי פעם לראות תרבות אחרת. הוא אדם קצת יותר פתוח וקצת יותר בטוח. כשיש עוד הכנסה פנויה, גם המחשבה מעט יותר פנויה, הביטחון העצמי מתגבר על הפחד הקמאי.
אבל אצלנו לא ניתן לעשות מסיבות עיתונאים לציבור, בוודאי שלא ביום החופשי, ועל אחת כמה וכמה לא נהוג לטפל ביוקר המחיה באמת. חוץ מאיזה סרטון של מנהיג בתחנת דלק שאיש ממילא לא האמין לתוכנו. אצלנו עסוקים בפחד, באיראן ובתימן, בלבנון ובחרמון, בסוריה ובטורקיה. רק לא לטפל במה שקורה בסופר. עכשיו תגידו שכדאי להיות פסימי לנוכח תמונת המצב, או שכדאי להיות אופטימי לאור היכולת, או אולי נתפשר על ריאלי.
מדינה ששולטת בזירות הסובבות אותה מזניחה זירה פנימית כה חשובה והופכת למקום היקר בעולם. זה כבר הרבה מעבר למחירים בסופר, אלא מציין תופעות עמוקות של ניתוק שלטוני, של חוסר ניהול ויזמות. כי אין באמת הצדקה לשלם פי שניים על ליטר חלב שאתה חולב במושב לידך, ואין באמת הצדקה לשלם פי שניים על רכב כדי להזין מונופולים משפחתיים ותיקים. ועוד לא הזכרנו את המיסים הגבוהים שאחוז קטן משלם, ואת רמת השירות הנמוכה עבור כולנו.
ובתוך כל אלו, הדבר המשמעותי ביותר: זה נראה לנו בסדר וחסר סיכוי לשינוי, כי החות'ים על הגדרות והסורים בשוחות והאיראנים עוד מעט יגיעו לפצצה, והלבנונים והמצרים והירדנים. וכולם מחכים לריאד.
אז יש חדשות. כל אלו לא הולכים לשום מקום. מדינות האזור יהיו כאן גם מחר, אבל חינוך ישראלי מוביל שהיה פה שנים - כבר לא כאן. החקלאות ששמרה על הגבולות ולא הצריכה יבוא עגבניות מטורקיה הישר לחיילי צה"ל - גם היא כבר בדרך החוצה.
והכל באווירת חדירה חסרת מעצורים של רכבים סיניים מסוגים שונים כפי שאין באף מדינה. בעוד כמה שנים יהיו מאגרי זבל של סוללות, ותחי מדינת ישראל. אבל יוקר המחיה אינו גזירת גורל, כי מי שיודע ליירט טיל מחוץ לאטמוספירה, הדביק את תוכנית החלל האמריקאית ומחזיק עדיין בשיא בפרסי נובל, לא יכול להרשות לעצמו לגדל פחדים במקום מלפפונים.
אובדן דרך של מדינה
בפאזל המרכיב את המציאות הישראלית, כשמנסים לחבר בין סל המזון והשמנה בקרב ילדים, בין מצבם של העובדים הסוציאליים ומספר משרדי הממשלה; כשמנסים לקרוא את תקציב המדינה ואיש לא באמת חושב שזה שווה את הזמן – החלקים בפאזל לא מתחברים וגם השם לא יעזור לנו פה. כי דווקא בימים ההם הייתה חקלאות, והדאגה לגר, ליתום ולאלמנה הייתה ערך.
היית צריך להפריש מעשר לעני, ובמקדש השמיים בסין היה מתפלל רק אדם אחד, הקיסר, שנשא תפילה לגשם על מנת שיהיה יבול לנתינים, אחרת תפרוץ התקוממות. אז בין הסינים לאמונה יש כלכלה טמבל, אמר נשיא אמריקאי.
כשהדיור היה יקר, ירדנו לשדרה. בינתיים חזרנו משם והדיור המשיך להתייקר. כששמענו חפירות מתחת לבית, צעקנו. אחרי זה שתקנו והם נכנסו עם טויוטות. כשחטפו לנו אנשים, יצאנו לרחובות – והם עדיין שם. עם ישראל יודע לשלם כסף יקר בסופר, אבל לא יודע לשלם מחירים על יוקר המחיה שלו עצמו. מה היה קורה אם פשוט היינו מפסיקים לצרוך מוצר אחד לשבוע, גבינה פשוטה ויקרה, חלב, לחם, ביצים? מה היה קורה לנו? כלום.
אלא מה? מחאה זה חשוב, אבל בבית אני רוצה את הטוסט שלי. יקר פה מאוד, אבל אנחנו נמשיך לפתוח ירקניות יקרות מאוד במרכזי הערים ולשלם 20 שקל לקילו על עגבנייה שגדלה 50 קילומטר משם, והחקלאי שגידל אותה לא מרוויח רבע ממחירה בירקנייה. כי אם היה מרוויח, אז כולנו היינו רוצים להיות חקלאים. אבל אנחנו מפחדים שיחסר משהו במקרר או במזווה – אז משלמים וקונים.
אפשר להירגע, לא נמות ברעב אם לא נקנה קוטג' יקר. לא נאבד צלם אנוש אם לא נקנה פסק זמן ב־8 שקלים בתחנת דלק, או חלב מועשר באבקת הצלחה אורגנית ב־15 שקל. אפשר להסתדר בפחות, להשאיר כמה שקלים לטיול בארץ או לסרט מדי פעם, לזרוק פחות ולצרוך יותר ממה שיש בבית ולשלם מחיר על החיים שלנו. כי איפה שלא משלמים מחיר, זה בסוף הופך יקר עד בלתי סביר. חברים יקרים, אנחנו שם מזמן ועמוק, אבל מזל שישנם החות'ים, הסורים, הלבנונים והעזתים. מזל.
אז זה תלוי גם בנו. מתחילים בתשומת לב ובשיתוף המשפחה, אחר כך מתחילים להשוות ומורידים מוצר אחד בשבוע ורואים שאפשר לגמרי להסתדר בלעדיו. תחשבו שאם 10% מהציבור יאמצו צרכנות מחאתית, לאן נוכל להגיע. זה יתחיל במוצרי חלב וייגמר ברכבים, יעבור מירקות ועד לדירות.
ליוקר המחיה אין דעה פוליטית ולא אמונה דתית, הוא חשוב לכולם כי בסופו של דבר הוא נוגע בכולם. הוא יחרב את המקום שבו אנו רוצים לגור וישאיר אותנו מאמינים בסברה שלא ניתן לעשות דבר ואנחנו ייחודיים כי החות'ים, כבר אמרנו. אז זהו, שלא! יוקר מחיה הוא ביטוי לניתוק שלטוני ואפסות ניהולית, לאובדן דרך של מדינה שהופכת כאמור למקום שלא נעים יהיה לגור בו.
ולכל מי שדואג להפחיד אתכם, רק לא בשבת, תציעו לראות את נשיא ארה"ב הנבחר מדבר על זה באריזונה, בבוקר יום ראשון הקדוש.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]