לראות את בעלי היהודי מחפש בדוכן של מוכר מוסלמי כובע נוצרי של סנטה קלאוס - זה מסוג הרגעים האלה בחיים שהם פרייסלס. מתנה לילדות, כמובן.
לא בשבילנו, זו המתנה שהן ביקשו שנביא להן מחופשה בחו"ל. אותה חופשה שקרתה השבוע. זו שהייתה צריכה להתקיים אז באוקטובר 2023. יותר נכון ב־7 באוקטובר.
אז, בדרך לשדה התעופה, כבר הבנתי. לא תהיה שום חופשה. תהיה פה מלחמה. בעלי התעקש להמשיך. אמר שזו בטח טעות, שזה לא הגיוני. אבל בתוכי ידעתי שזה הכי אמיתי שאפשר. איך? אולי היו אלה קבוצות הוואטסאפ הרועשות שלנו, העיתונאים, שנדמו לפתע, אולי סרטי ה־50 שנים למלחמת יום כיפור שבהם צפיתי לילה קודם לכן.
הרגשתי את אותה זחיחות מבהילה, שתמיד אחריה מגיעות ההפתעות הרעות. ואולי זה המקצוע, הניסיון שאת רוכשת בו, הדבר המופשט הזה שנקרא תחושת בטן. אינטואיציה. ידעתי, פשוט ידעתי.
ישראל לא תיראה אותו הדבר. ובכל זאת, שנה ושלושה וחצי חודשים אחרי אנחנו כאן. על הרגליים. חזקים, הולמים באויבינו, מחזירים לעצמנו את כוח ההרתעה, משיבים את הגאווה הלאומית. הטובים הרי תמיד מנצחים. אם הם יותר חזקים כמובן.
בשובי מאתונה היוונית השבוע, שהפכה ליעד הפופולרי לחופשת החורף של הישראלים מסתבר, הבטתי בבנותיי מדליקות נרות חנוכה ושרות על הניסים והנפלאות.
מסגרת השיח המרתק על פך השמן, ניסים בחיים וסופגניות מתוקות בהגזמה - זלגה לשיחה על החג של הקולגות שמעבר לים. עם הגב אל הקיר הודיתי בפניהן שאין באמת סנטה קלאוס ביוון, או בכלל, ושאמא ואבא הם למעשה סנטה של חייהם, וגם השדונים שמסייעים במפעל המתנות, וגם האיילים שמביאים אותם. הן הביטו בי בפליאה אדירה על הווידוי הזה, וציינו בפניי: "אמא, זה ידוע". למי זה ידוע וממי? קפצתי. "מהטיקטוק". נו, כמובן.
אין אויבים משותפים
עם הניחוח של שנת 2025, שממש בפתח, אי אפשר שלא להרגיש את הניחוח הנוכחי שאנחנו בחיים בו. של תקופה היסטורית, כואבת, מוזרה, שטומנת בתוכה כל כך הרבה חוסר ודאות, אבל גם כל כך הרבה הזדמנויות.
זכור לי איך לפני 25 שנה התאחד העולם כולו באותו ערב סילבסטר בלתי נשכח נגד אויב אחד משותף שאיים לאפס את העולם – באג אלפיים. נו, את המחשבים. אני זוכרת שהתרגשתי מאוד כילדה, שהנה כל העולם ביחד מתאחד לו כנגד אויב משותף המאיים עליו ומביס אותו בבינתו. צר לי שכמבוגרת אין לי אותה דעה חיובית על אותו עולם – אל מול אויב משותף.
שנה חדשה, גם אם היא אזרחית־מספרית, היא רגע נכון לאפס כוונות, לאומיות ואישיות, לשאוף להרבה יותר ממה שיש כרגע וגם להודות על הטוב שיש – ויש, כי החיים קצרים, כפי שקיבלנו כולנו תזכורת מאוד קשה לכך במלחמה הזאת. וזה גם רגע שבו אסור לנו לשכוח שאנחנו ישראלים, שצריך שיהיה פה טוב. הרבה יותר טוב. ואותו אנחנו צריכים לבנות. כל אחד עם יתרונותיו והשפעותיו.
עד אז – גזירות. ביום רביעי, ב־1 בינואר 2025, צפויות להיכנס לתוקף שורת גזירות כלכליות, שעלולות להכביד על כיסי האזרחים. העלאת שיעור המע"מ, עליית מחירים בשירותים ציבוריים, כמו מים וחשמל, העלאת מחירי התחבורה הציבורית והארנונה וייקור דמי הביטוח הלאומי והבריאות - כל אלה מצטרפים לשורת התייקרויות במשק, שגם ככה הן בלתי נסבלות.
ובתוך זאת - 2025 היקרה (תרתי משמע), ברגעים הקשים האלה שעוברים עלינו כמדינה, הרגעים שילוו אותנו תמיד, עד יום מותנו. נמשיך להיות שם, בבארי, קיבוץ שבדיוק לפני שנה ושלושה חודשים נטבחו תושביו באכזריות.
נהיה באתר מסיבת ה"נובה" ברעים, נהיה עם המשפחות השכולות, עם החטופים, עם משפחות החטופים, המפונים, הלוחמים. בכאב, בעצב, וגם בתקווה שלא עזבה אותנו ולא תאבד לעולם. 2025, תהיי טובה אלינו. עם ישראל חי.