התוכנית "Minutes 60", שהתראיינו בה סוכני מוסד וסיפרו על אחורי הקלעים של מבצע הביפרים, הייתה הפסגה של ההסברה. רובנו נחשפנו לכותרות שפורסמו על כך במדיה הישראלית בתחילת השבוע, אבל החשוב הוא לא מה שפורסם אצלנו, אלא זה שהריאיון שודר בתוכנית העיתונאית מספר אחת בעולם.
מאז, כרגיל, נחשפנו להמון רעש, מריבות והכפשות תקשורתיות. אבל דווקא בתקופה הכאוטית הזאת - חשוב שנדע להתעכב על הרגעים הטובים, כמו התוכנית הזאת.
היא הייתה הפרסומת הטובה ביותר שישראל יכלה לקבל, בתקופה הגרועה ביותר מבחינה תדמיתית מאז קום המדינה. כדי לנתח את האירוע כדאי להתחיל במהות שלו: בראיונות לא הופיע מישהו שניסה לקחת קרדיט אישי על מבצע הביפרים המפואר, אלא בדיוק להפך. ישבו שם דמויות מכוסות פנים שקולן עובד כדי שלא יזוהה. לצופים לא היה מושג מי הם, וזה מה שמזקק את כל היופי בגבורה הישראלית.
גבורה ישראלית היא הקרבה אישית למען הרעיון הגדול. הרי הציונות כולה נבנתה על כך - לא אני החשוב, אלא הרעיון חשוב. מדינת היהודים חשובה, ואני אעשה כל מה שצריך כדי שהיא תשגשג, גם אם אף אחד לא יידע מזה. איפה הרוח הזאת, ואיפה היח״צ האישי האובססיבי והאינטרסים המגזריים שמובילים היום את ההנהגה.
ריאיון הביפרים הזכיר לכולנו מהי גאווה לאומית וממה היא בנויה. כל ישראלי וכל יהודי יכול היה להרגיש חלק מהדבר המופלא הזה שנוצר כאן. לא זה נגד זה, אלא יחד. לא בכוח, אלא במוח. לא ״שופוני״ וניכוס הישגים לאומיים לאישיות מסוימת, אלא גאווה משותפת ללא קרדיט אישי. הצמיחה האמיתית שלנו ממלחמת 7 באוקטובר טמונה בחזרה לרעיון הקולקטיבי הזה, מתוך הבנת המשמעות של הגורל המשותף.
הפוליטיקה הבזויה של השנים האחרונות מנסה להחזיר אותנו לריב פנימי, במקום להשתהות על הגורל המשותף ולטפח את הרעיון המשותף. אבל מה הוכיח ריאיון הביפרים? שלרעיון הקולקטיבי פשוט יש יותר כוח. כך גם התהודה שהוא השיג הגיעה למיליוני לבבות, שהתפוצצו יחד מגאווה. עכשיו האתגר שלנו הוא להגיע לפוליטיקה חדשה, שתשקף שוב את הרעיון הזה. העם כבר שם.
עמוק בפרויקט הבא
היה מי ששאל אם פרסום הריאיון היה נכון לישראל. התשובה על כך היא חד־משמעית כן. הסרטון הוא חלק מייצור תודעה שבונה מחדש את ההרתעה. הוא בעצם אומר לציר הרשע - אל תתעסקו איתנו, כי אנחנו כבר עמוק בפרויקט הבא שלא תצליחו לדמיין.
אז אף שפעם המוסד לא היה מעז להיחשף ככה, הפרסום השיג מטרה לאומית אסטרטגית. תרמה לכך גם העובדה שהריאיון התפרסם במדיה הליברלית בארה״ב ולא במדיה הימנית, כי המדיה הליברלית היא בדיוק המקום שבו יש לנו בעיה.
ההבדל בין הסברה לאומית מעולה לבין יחסי ציבור אישיים הוא שהסברה מעולה משיגה התחברות קולקטיבית גדולה, ואילו השנייה - שנויה במחלוקת. יחסי ציבור אישיים מורידים מיכולת ההשפעה של הסברה טובה, כי הדמות שמנסה לנכס לעצמה כתרים נתפסת כאינטרסנטית, ומייצרת גם לא מעט אנטגוניזם.
תשוו את הריאיון המוסווה למגוון שרים שוליים שאינם באמת לוקחים חלק בהחלטות, אבל מדברים בתקשורת על עסקת החטופים כדי להאדיר את עצמם. תשוו את זה למאמצי ה״שופוני״ של שר הביטחון החדש ישראל כ״ץ.
הוא מנסה לנכס לעצמו תדמית יוניקלו באמצעות פוטו־אופים בחרמון הסורי ובציר פילדלפי, והצהרות לא אפויות כמו ההודאה בחיסול הנייה. לא רק היעדר הקבלות של כ״ץ בתחום הביטחון מפריע, אלא גם האמת לגבי מינויו. הישראלים זוכרים שהוא מונה לתפקיד כדי להזיז את יואב גלנט ולקדם את חוק אי־הגיוס לחרדים, בניגוד מוחלט לצרכים של צה״ל.
הרי מי שאכן ניצח את ציר הרשע זה צה״ל. המפקדים. הטייסים. הסיירות. החי"רניקים. גולני, שספג אבידות בלתי נתפסות. צה״ל הוא של כולנו - הוא הנכס שכולנו צריכים לכבד ולטפח, על מפקדיו. רק שאלה נטחנים אחד־אחד על ידי פוליטיקה רעילה.
מה שעומד בבסיסה הוא הפחד שחלילה הישראלים יעריכו את מי שפיקד על הנכס הישראלי החשוב ביותר. בעתיד, רחמנא ליצלן, הם עוד עלולים להצביע לו אם יפנה לפוליטיקה. אבל מה לעשות שמדובר באנשים הכי טובים שישראל יודעת לייצר.
כל ה־120 עדיין כאן
השבוע פורסם סקר תקופתי של ה־INSS, וצה״ל שוב זכה לאמון הגבוה מבין כל מוסדות השלטון, בפער. 85% מהישראלים היהודים הביעו בו אמון, ו־71% הביעו אמון בדיווחי דובר צה״ל.
הממשלה, כולל העומד בראשה ושר הביטחון החדש, זוכים לאמון הנמוך ביותר (25%, 33% ו־26% בהתאמה). מסתבר שדווקא מי שלא עסוק ב״שופוני״ אלא בעבודה עצמה, הוא שבדרך קסם כלשהי מקבל את הקרדיט.
הדרך שבה הממשלה מנסה להגביר אמינות היא בניסיון לקעקע את האמון בצה״ל. מיותר לציין עד כמה זה הרסני. במקביל, ממשיך הניסיון להתחמק מוועדת חקירה ממלכתית, בטענה ש״צריך ועדה שתוצאותיה יהיו מקובלות על כל העם״.
אבל מדובר בעוד ספין שאמור לאפשר לממשלה לא לקחת אחריות על חלקה במחדל 7 באוקטובר. בתחילת המלחמה, כשקראו לה להתפטר, רווח הספין שלא רק הממשלה אלא ״כל 120 חברי הכנסת צריכים ללכת הביתה״. זה נשמע טוב, אבל מה קרה בסוף? אף אחד לא התפטר והמשכנו הלאה.
עכשיו הספין הוא ש״צריך ועדה שתהיה מקובלת על כל העם״. אבל ועדת חקירה ממלכתית מקובלת על למעלה מ־70% מהישראלים. שנית, אין באמת מתכונת אחרת שתהיה ״מקובלת על כל העם״.
ראשי מערכת הביטחון כבר לקחו אחריות על המחדל הצבאי, ובקרוב הם יתפטרו. כך שהמשמעות היא שכמו ש״כל ה־120״ לא הלכו הביתה, גם הפעם האופציות האמיתיות הן ועדת חקירה ממלכתית או ספינים שבסוף ייגמרו בכלום.
התוצאה של כל זה היא בלבול גדול בקרב הציבור. סיפור הנגד בפרשת פלדשטיין, לדוגמה, נוגע ללב. אפשר היה להזדהות איתו השבוע, כשביקש לאפשר לחשוף את שמו. הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה שהפטריוטים עם הכוונות הטובות יוצגו כפושעים.
אבל זאת בדיוק הטרגדיה - מרוב התנגחות בנורמות ובמערכות החוק, אנשים כבר לא מבדילים בין מותר לאסור. הם חושבים שאם כוונתם טובה והם אוהבים את המדינה, זה הדבר היחיד שחשוב והכל מותר. זה כולל, מן הסתם, גם את ארבעת המוחים בקיסריה שירו פצצות תאורה.
שום פתרון אינו מושלם, אבל התחמקות מהכלים החוקיים הקיימים היא הדרך הגרועה מכולן. המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו, מתפרק חזרה לחמולות. הן מתקשות לייצר שלטון מסודר, אלא אם מדובר בדיקטטור שכופה את עצמו על נתיניו, או בגוף צבאי אלים דוגמת חיזבאללה.
אנחנו נכנסים בימים אלה לאופרה אחרת, והשאלה היא אם ישראל מוכנה לה ואם צה״ל מוכן. כשיש הנהגה שמתנהלת עקום, הניהול נפגע. הקבינט הענק לא באמת מקבל החלטות, אלא משמש בעיקר לצורכי ״שופוני״, כשמסביב מתקיימים מנגנונים מנופחים של שרים מיותרים ושרים מרכזיים שפועלים לריצוי פלגים קיצוניים על חשבון טובת הרוב.
חוק הגיוס והקריאות להתיישבות בעזה הם חלק מהעניין. השאלה היא איך ישראל מכינה את עצמה לעתיד עם מערך עקום כל כך, שעסוק בבלבול הציבור כדי להשיג אהדה.
שנה אזרחית חדשה בפתח. אמן שהיא תחזיר לנו את החטופים כבר בתחילתה, ושנשוב לפעול זה מול זה ביושרה. עם כל השאר נדע להתמודד, דווקא באמצעות האנשים הטובים שלא בהכרח מתבלטים בתקשורת, אבל עושים את העבודה.