1. אני מבקש לפתוח את הטור הזה בדבר שהכי חשוב בעיניי: הבחירה בחיים ושמירת הבית השלישי. אני רוצה להביא בפניכם את בקשתה הציבורית והחדה של רויטל פסח, ששכלה השבוע את בנה נתנאל פסח ז"ל, שנפל עם חבריו בעזה. חלל שביעי במלחמה בקהילה הקטנה של היישוב אלעזר.
וכה ביקשה רויטל על קבר בנה: "אני מבקשת מכל אחד ואחת מעם ישראל לעצור רגע אחד, לעצום עיניים ולראות אם יש מישהו שהוא שומר לו טינה או לא מסכים ולא מדבר איתו. ואז להתקשר אליו ולומר לו: 'לזכרו של גיבור ישראל נתנאל פסח ז"ל, אני מוכן לזוז צעד לאחור, להוריד מלבוש אחד, להיפגש איתך ולחבק'". כל כך נכון, כל כך מתבקש.
אנחנו חייבים לקחת צעד אחד לאחור, לתת דוגמה לפוליטיקאים שמעלינו, שמנסים ללא הפוגה לפצל ולשסע ולזרוע שנאה, חלקם מתפרנסים מזה, נבנים מזה – ואותנו ואת ילדינו זה הורס.
את פעילת הליכוד המגה־קיצונית אורלי לב, הנאבקת כעת על חייה ומתמודדת עם מחלת הסרטן, לא פגשתי מעולם, וכמו רוב הציבור הזדעזעתי מכל הגיג שיצא מפיה מול משפחת פרקש השכולה, ולא רק. אבל לצד זאת, הבעתי השבוע ברשתות תיעוב עמוק מכל המאחלים לה מוות מהיר בייסורים. חלקי לא עימם. אני אעשה הכל כדי לא להפוך להיות כמוה, או כמותם.
איחלתי לה החלמה רפואית פיזית ונפשית, לצד התפכחות ועשיית מעשים טובים. מיד חטפתי נאצות ברשתות ממכונת הרעל משמאל, רובם בשם בדוי כמובן, וחלקם איחלו לי איחולים כמו לאורלי לב.
אם לא נקשיב לרויטל פסח, לתושבים מגוש עציון ובארי שנפגשו השבוע לתכנן את העתיד המשותף, ולרבים וטובים שלא מוכנים להיכנע לייאוש ולהסתה - אין לנו ולילדינו כאן עתיד בטוח ומבטיח. בואו נציל את עצמנו מפנינו. דחוף.
2. צה"ל הוא פוליסת הביטוח של אזרחי מדינת ישראל. הוא לא עמד בייעודו בבוקר 7 באוקטובר, אבל מאז, בעזרת אלפים רבים של אנשי מילואים ובמחיר דמים יקר וכואב, הצליח לספק הישגים צבאיים בחזיתות רבות, שאמורים עם רגל מדינית והחזרת החטופים והעקורים - לנפק ניצחונות ולהצליח להחזיר ולחזק את ההרתעה שקרסה.
אבל בצבא פנימה בוקה ומבולקה. מתחים רבים, חוסר אמון בין דרגי שטח לפיקוד, תחקירים שמתעכבים, תהליכים של הפרות משמעת, תת־תרבות עבריינית - ובמקרים מסוימים גם התבהמות. לא כולם, לא הכל, אבל מסוכן ולא אפשרי בצבא שעדיין נמצא במלחמה, וייתכן שהאתגרים הקרובים כבר מעבר לפינה.
הסיבה העיקרית לכך היא שהפיקוד הבכיר, מהרמטכ"ל ודרך חלק מהאלופים הרלוונטיים, איבדו בשבת השחורה ההיא את האמון, את האוטוריטה ואת הלגיטימציה בעיני חלק מהמפקדים והלוחמים בסדיר ובמילואים.
מפקדים בדרגות ביניים, למשל, לא מרגישים בטוב עם הדרך שבה טיפל מפקד אוגדה 98 דאז, כיום האלוף דן גולדפוס, בתלונה נגד מח"ט הצנחנים מפי קצין מוכשר ומוערך שניבאו לו גדולות, ובינתיים פרש. הדברים אמורים גם לגבי הטיפול כעת של אלוף הפיקוד. אירועים רבים נמרחים ולא נבדקים, אנשים טובים לא ממונים לתפקידים מרכזיים, ופחות טובים מתמנים (אסור, למשל, שהאלוף יניב עשור יפרוש מצה"ל, לוקח שנים לגדל אלוף קרבי וצריך למצוא לו תפקיד הולם, ויש עוד).
לאחרונה פורסם שמבקר צה"ל, שהוא גם חבר בפורום מטכ"ל, לא מורשה להיכנס לסיכומי התחקירים. לי זה נשמע הזוי. הוא הראשון שצריך להיות שם כדי להאיר, להעיר ולאתר נקודות לביקורת ומעקב אחר יישום לקחים. גם תא"ל במילואים, איש מודיעין ותיק ומוערך, שגויס לנהל את תחקיר אמ"ן, לא הורשה להשתתף בהצגת התחקיר לרמטכ"ל.
רבים מהקצינים שהיו מעורבים במחדל 7 באוקטובר וסיימו תפקיד ממתינים לשיבוץ, אחרים מסרבים לפרוש, שר הביטחון מעכב מינויים עד לגמר התחקירים, ועוד. לכל אלה מתווסף תהליך חמור וכואב של ניסיון להקריס את הצבא ואת הפיקוד הבכיר בידי הדרג הפוליטי ושלוחיו.
לנוכח כל זאת אני מבקש לומר בלב כבד ובצער, שעל הרמטכ"ל הרצי הלוי, שאני אוהב ומעריך, להצדיע לדגל, לפרוש מצה"ל ולהעביר את נס הרמטכ"ל לבא אחריו, כדי להכניס דם חדש ולייצר אוטוריטה מלאה בצבא. אחריו ילכו יתר האלופים והמפקדים שצריכים לפרוש, ויחל תהליך יישום הלקחים ושיקום הצבא.
אנחנו נזכור את הלוי, גיבור טרגי של השנה וחצי האחרונות, גם כאחראי לכשל הארגון תחת פיקודו, וגם כמי שקם מהבור השחור, אסף את הכוחות, והוביל את צה"ל להישגים חסרי תקדים שעוד יילמדו בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.
3. הבייס של בנימין נתניהו, הגוש הפוליטי שהולך עימו בשלטון ומחוצה לו, הוא ההישג הכי גדול שלו. נתניהו שומר עליו בחום ובקור, והגוש שומר עליו בחזרה. זה בולט בעיקר אל מול התנהלות האופוזיציה, שבה עוסקים הראשים בעיקר בניסיון למנוע מהאחר להיות ראש ממשלה.
ככל שגוברים האיומים הפנימיים על המדינה ועל הדמוקרטיה, וככל שהחקיקה ההזויה מתקדמת בקצב מהיר, כך מתקשה האופוזיציה לשבת, להחליט ולבצע ביחד. יאיר גולן עובד לחוד (ומצליח להמריא), יאיר לפיד ובני גנץ עובדים בנפרד, ואביגדור ליברמן בכלל בכיוון אחר, מתנגד לנתניהו אישית אבל איש ימין.
קחו למשל את 20 בינואר, היום שבו ייכנס דונלד טראמפ לבית הלבן. אני חושב שזו תהיה הפעם הראשונה שבה לא יהיה לאופוזיציה ולמנהיגיה שום קשר משמעותי לבית הלבן ולממשל. זה לא טוב ולא בריא. המחנה הממלכתי של גנץ היא המפלגה השנייה בגודלה בסקרים. לפני כחצי שנה הייתה "מגרש חניה" לכ־40 מנדטים, וכיום כוחה נאמד במחצית מכך. הבעיה המרכזית שלה היא היעדר תעודת זהות פוליטית ברורה. מה אנחנו? מי אנחנו? במה אנחנו בעד? במה נגד? ברור, כתוב, חד ונחרץ. אי אפשר להיות גם פה וגם שם, וזו בדיוק הסיבה שליאיר גולן יש היום 13 מנדטים.
במחנה הליברלי־חילוני הגדול, שפעם קראו לו "שמאל", לוטשים עיניים ל"רכש חיצוני" כמו נפתלי בנט, שאינו נמנה עם המחנה. בשורה התחתונה, גוש האופוזיציה מציג לא פחות מחמישה מועמדים לראשות הממשלה, ואתם כבר יודעים מה זה אומר, במיוחד לאחר שנתניהו יחזיר חטופים (הלוואי), יתקוף כור באיראן ויקדים בחירות בלחץ טראמפ ל־2025, כדי לקבל אמון לעסקה סעודית עם מתווה לדיאלוג עם הפלסטינים.
4. נתניהו, עסוק ככל שיהיה במשפטו, בניהול המלחמה, במשמר הקואליציה, בהכנות לכניסת טראמפ, בלגלוג על התקשורת ובהתמודדות עם תחקירים וגילויים עליו ועל משפטו – עוסק לא מעט גם ב"עניינים זוטרים" לכאורה, כמו מינוי נציב שירות המדינה, והוא למד לעקוף את ועדות האיתור ואת החוק דרך מינוי ממלאי מקום.
נציבות שירות המדינה חשובה לנתניהו, לא רק עבור שיפור השירות הציבורי שהולך ונחלש ושרבים מבכיריו נוטשים, אלא גם לצרכים אישיים ומשפחתיים (הנציב הקודם למשל, הקצה תקנים רבים למעונות ראש הממשלה).
אנשים רציניים בשירות המדינה, בעבר ובהווה, אומרים לי שהדבר הנכון לעשותו הוא להקים את מנהלת ההון האנושי בשירות המדינה עם מנכ"ל בכיר ומנוסה, שתחתיו יהיו גם נציבות שירות המדינה וגם הממונה על השכר באוצר. כדי שיהיה מקל וגזר, כדי שיפתחו "תורת שירות ציבורי", אולי יקימו מכללה ויצילו את השירות הציבורי המידרדר שלנו, שמכנים אותו "פקידים" או "דיפ סטייט".
הבעיה היא שנתניהו לא מוכן לוותר על הנציבות, והאוצר לא על הממונה על השכר, כך שהפתרון האולטימטיבי והנכון מתעכב, על חשבוננו.
5. מוזיאון לוחמי הגטאות שהקימו מייסדי הקיבוץ הזה בגליל המערבי, ובהם מפקדי מרד גטו ורשה שבראשם אנטק (יצחק) צוקרמן, הוא מוזיאון השואה הראשון בארץ ובעולם. אחריו באו רבים. המוזיאון הזה, המכונה "הבית", הוא אכסנייה לתצוגות, לפעילות חינוכית, להנחלת מורשת השואה ולסמינרים.
השבוע נעניתי לפנייתו של ידידי האלוף (במיל') חגי טופולנסקי, יו"ר ידידי המוזיאון, והשתתפתי באירוע השקה ל"מרכז תקומה" - שאותו מבקשים להקים במוזיאון והוא אמור לכלול תערוכה חדשנית, מרכז דיגיטלי ותוכנית חינוכית שתהווה גשר בין זיכרון העבר לתקומת העתיד, וכן תעניק כלים להתמודדות עם משברים ברמה האישית, הקהילתית והלאומית.
את מרכז תקומה יצטרכו להקים בתרומות, כי כספי המדינה הולכים כידוע למקומות אחרים, ואני מציע לכם לבקר במקום ואם ביכולתכם, אז גם להיות שותפים לחזון ולמימושו.
6. לאחר שבע־שמונה שנות הפסקה אני חוזר לפסטיגל, והפעם עם נכדתי אלמה, ול"מותק של פסטיגל" (של הקטנים) עם יהב ועתי. לרעשנים, לפנסים, לפופקורן, לתורים, להתרגשות ולחוויות. האמת היא שאני נלהב לא פחות מהם, מה שמלמד שוב ושוב ששום דבר לא בטל בשישים – הכל רק מתחיל.
חג חנוכה שמח, שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.