תמיד חשבתי שזה בזבוז מטורף לקנות לילדות בגדים חדשים. מגיעים לחנות לבחור בגדים או גוללים ברשת, משקיעים זמן. המון זמן. מוציאים כסף. ואז, תוך כמה חודשים הכל קטן עליהן ושוב יש לחולל את הטקס, על מעמסתו הכלכלית. 

עוד יותר בלתי מובנים בעיניי הם ההורים שמלבישים את התינוקות והזאטוטים שלהם בבגדי מעצבים. פתאום צצים דרדסים בני חודשיים כשהם חמושים בחליפת גוצ'י אורגינל ובמגפוני פראדה שעלותם כדירת שני חדרים במרכז הארץ, אף שעדיין לא הצליחו לצעוד אפילו צעד אחד.

לא עדיף להשקיע בקופות הגמל שלהם? לבנות להם עתיד? לרגע הפכתי לבנקאי שלי, מתנצל. יש אפילו פירמות יוקרה ייעודיות לקטנים. הן יקרות להחריד. איזו פסיכוזה. לתפיסתי מספיק שהילד לא יהיה עירום ושלא ייפלו לו המכנסיים. אם המלבוש גם נראה עליו סביר - אשרינו, אבל לגמרי לא חובה.   

זו דעתי החד־משמעית ואני עומד מאחוריה כבטון יצוק, אף שאין לה שום משקל או תוקף מכל סוג שהוא בביתנו. לראיה: בכל כמה זמן יתחיל דיון קבוע עם אשתי, שבו היא תטען באופן רפטטיבי ובלתי ניתן לסתירה שאין להן מספיק בגדים. ברגע שתישמע קריאה כזו, באינסטינקט מטופש וחסר סיכוי אשעט לעבר ארונן, אחטט בין הערימות, ארים עדויות בצורת חולצה או גרביים ואצהיר: "יש להן טונות של הכל. הכללל! נשרפו לנו כל החסכונות על הבגדים שלהן". 

באותה הזדמנות גם אזכיר לאשתי שאִפסנו עוד מלא מלבושים בחדר הבלגן. חדר בלגן, מכירים? מין מרכז שירות שנמצא בלא מעט בתים, שאמור להיות מנוצל עבור רעיון מלא השראה כמו משרד ביתי, סדנת אומנות של אחד ההורים או מרכז כושר קטן, אבל הופך מכורח הנסיבות וההזנחה למחסן בעל תכונות של חור שחור או מוקד מיסטי ששואב אליו את כל הדברים שקונים או מקבלים ואין בהם שימוש מיידי. 

הפריטים מוחזקים שם מתוך אמונה שיבוא יום והם יצילו את המצב. לדאבון הלב, כשמגיע מועד הגאולה החריג והחד־פעמי, שבו משום מה נזקקים למברג עם ראש מתהפך שמתאים אך ורק להוצאת בורג עצום מרהיט שוודי, לא מצליחים לאתר את הפריט הכל כך נדרש, ואז קונים חדש שנשלח גם הוא לאותו חדר ושניהם נחים יחדיו בנחת עד לתחיית המתים. 

בחדר הבלגן לבדו יש לבנותיי כמות כבירה של מעילים וחולצות שעלו הון ומשלל סיבות שונות ומשונות - כמו אופנה, סוג הבד והצבע - הן לא תלבשנה לעולם. גם מחוץ לחדר הן מחזיקות באוסף מפואר של בגדים ונעליים שלא היה מבייש את אימלדה מרקוס. נעליים בעיצוב סולידי, נעליים עם נצנצים, נעליים מעוטרות בדמויות. בגדים לקיץ, לחורף ולעונות מעבר (עונות שאין בישראל ועדיין יש להן סטים מתאימים עבורן). שפע אדיר. 

כשהייתי ילד, צעדתי עם אותן נעליים שנתיים ברצף. האצבעות שגדלו קרעו את הקצה ועשו בהן חורים. זה לא הניע אף אחד לקנות לי זוג חדש. רק כשהסולייה התפרקה לפירורים, נרכש עבורי תחליף. אני ממש זוכר שכילד בארצות הברית פסעתי ברחובות ניו יורק כשעל רגלי 60% נעל ו־40% ריק שהכניס כמויות כבירות של שלג פנימה. ההורים לא התרגשו מזה. שלא לדבר על מכת הבגדים שעברו בירושה, שהייתה גם היא מנת חלקי. הייתי הקטן בין שתי אחיות ולכן נגזר עליי ללבוש בגדים שהתגלגלו מהן, בלי להתייחס כמובן לעניין המגדר. עד היום אפשר למצוא תמונות שלי עם סוודרים ורודים ועצומים מעוטרים בברבי והולי הובי. 

אצלנו לא רק שיש בגדים פונקציונליים, שלמים ומגוונים, בשלב מסוים הבנות שלי התחילו להתנהל כאילו כל יום הוא חלק משבוע האופנה בפריז. כבר בשלב ההלבשה בבוקר הן שואלות: "זה מתאים לזה? הצבע הזה טוב עם הצבע ההוא?", ולעיתים יקבעו: "זה לא מתאים". בכל בוקר אני מנסה להשיב, כמיטב הבנתי, אף שאינני יובל כספין ואין לי שמץ הבנה מינימלית בעניין. 

גם כשאני מתאמץ ומלביש אותן, אשתי תגיע בסוף לביקורת ותנזוף: "מה זה, למה אמי לבושה כמו ליצן?". במבט שני אבין שאכן אבחנתה מדויקת וששילבתי חולצה שעליה נקודות בשחור־לבן עם מכנס מנוקד צבעוני, מה שהפך את הקטנה למועמדת סבירה לככב בקרקס מדראנו.

אבל סליחה שאני אומר: מה זה בכלל משנה איך הן לבושות? העיקר שנעים להן ושהן יכולות לזוז בחופשיות. מי שם לב לאיך שהן לבושות? הן בגן, לכל הרוחות. ילדים בגיל הזה אוכלים מוקוס וחושבים שזה לגיטמי. וזה לא שיש בגן סניף פעיל של משטרת האופנה ומיוצ'ה פראדה היא הסייעת. ואנחנו רק בגיל 6, ישמור אותי האל לגבי מה שיקרה כשנגיע לגיל ההתבגרות.