היום חברים נדבר על אהבה. "לא דיברנו עוד על אהבה" כתב אהוד מנור, אחד הטובים שבין רבבות המשוררים שכתבו על הרגש הזה שמציף אותנו מעת לעת, נובע מעצמנו פנימה, אבל מיוחס תמיד לאובייקט, למושא האהבה.
פעם נהגתי לחשוב על החיים כרצף של אהבות מוחמצות: מישהי חולפת על פניך ברחוב סואן או בשדה תעופה, אולי ברכב שעצר לידך ברמזור. בעוד שבריר של שנייה היא תהפוך לזיכרון, אבל באותו תא נתון של זמן, היא כל עולמך.
כמובן שאין זו אהבת אמת. לא רק בגלל ארעיותה, אלא אפילו לו הייתה מתפתחת: נניח שהפגישה החטופה הייתה מתרחשת למשל בבית קפה. מבטיכם היו מצטלבים פעם או פעמיים, אחר כך היה נדמה לך שאתה מזהה איזה זיק שנשקף גם מעיניה ומגיב בחיוך. היא הייתה מחזירה חיוך משלה, עד שלבסוף היית אוזר אומץ ומוצא אמתלה לפתוח בשיחה לא מחייבת, כזאת שאפילו אם יתברר שקיבלת רושם מוטעה או שפתאום יופיע במהלכה איזה בן זוג, לא תרצה לקבור את עצמך מהפדיחה.
עכשיו נזרום הלאה ונניח שאפילו השיחה הקטנה הזאת מאחוריכם ושאתם יוצאים כבר כמה שבועות. לאט־לאט נושרות כל המגננות והלבבות נפתחים. האם אז אפשר לקבוע שמדובר באהבת אמת?
ככל שהתשובה הזאת מתסכלת, ממש לא בטוח. כי גם אם אחסוך מכם את עשר או אפילו 20 השנים הבאות של סיפור האהבה הדמיוני הזה, אני עלול לדלג מבית הקפה ישירות אל בית המשפט, שבו משחיתים שני הנאהבים לשעבר את זמנם וממונם בקרב מכוער שבמהלכו מי שנשבעו לתמיד והבטיחו לעד, רוצים רק לאמלל זה את זה.
אז איך אפשר לדעת? ובכן, בדרך כלל אי אפשר: מוסד הנישואים - ועוד יותר מכך, המשפחה - נבנו כדי לחסל סופית את התהייה הזאת. בני זוג שיש להם ילדים משותפים לרוב לא היו חוזרים בזמן אחורה ומבטלים את הפגישה המקרית ההיא. כי הרי גם אם חייהם אינם מושלמים (ושל מי כן?), הוצאת בן או בת הזוג מהמשוואה הייתה מניבה תוצאה אחרת לגמרי מאשר המשפחה והילדים שאתה כבר לא יכול לדמיין את חייך בלעדיהם.
החיים שלנו בנויים כך שבגיל מסוים - בדיעבד, גיל שבו עוד לא הכרנו את עצמנו מספיק - כל מה שמעניין אותנו הוא למצוא פרטנר/ית: להעביר איתו/ה לילה, חודש, שנה או חיים שלמים. או אז, בדרך כלל, באה המשפחה.
ילד, עוד ילד (ואולי עוד ועוד, שיהיו בריאים) שצריך לטפל בהם ולפרנס אותם, מה שתמיד קל יותר לעשות בזוג ו... בדיוק אז, אי שם לקראת השליש האחרון של החיים, כשאפשר לשוב ולהתרכז בעצמכם, אתם כבר מחליפים אהבה בנחמה, ממש כשם שהמרתם תשוקה באהבה, אי שם לפני כך וכך שנים.
נחמה במה בדיוק? בידיעה שיהיה מישהו שילווה אתכם לבדיקה הכרוכה בהליך פולשני וטשטוש קל, למשל.
לא באתי לטעון חלילה שאין אהבות שנמשכות חיים שלמים, אבל אפילו כשאנחנו רואים זוג קשישים מטיילים על שפת הים ואוחזים ידיים, ונאנחים מולם מעומק הלב - גם אז אי אפשר לדעת.
הן בהחלט יכול להיות שכבר אחרי כמה שנים התגלעו ביניהם פערים, אבל בדיוק אז הגיע הצאצא הראשון, משהו שתמיד מתדלק את היחסים. ואז, כשהכל דעך שוב, הגיע השני - וכאשר שבו הרהורי הכפירה, הם חשבו: מה עכשיו לעזוב משפחה - מהכאב שכרוך בפירוק משהו שהוא כבר גדול מסך חלקיו ועד לתהייה איך אפשר לשלם גם שכר דירה וגם משכנתה במקביל.
אז אולי בכלל זוג הקשישים הזה כבר חשב על פרידה, אבל נשאר ביחד ממכלול סיבות שהמשותף לכולן הוא שאף אחת מהן אינה קשורה לאהבה - ואילו עתה הם פוסעים על קו החוף כפרסומת כוזבת לאהבה נצחית. חוצפנים.
כפי שכתבתי, לא אטען שזה לא אפשרי. יש באמת זוגות שרק עם השנים מגלים זה את זה ושהיחסים ביניהם אולי לובשים צורה אחרת מזו של אהבת נעורים, אבל רק מתהדקים ומתחזקים. יש, אבל על כל אחד כזה נמצא עשרה זוגות שנשארו ביחד כי לא הייתה ברירה, עד שבאמת כבר לא הייתה להם ברירה.
למה נדרשתי לנושא? כי יצא לי לפגוש מישהי מאוהבת שסיפרה לי שמאז שגילתה את הרגש הזה בתוכה, לא מפסיקים להתחיל איתה.
אז אולי גם זו דרך להבדיל בין אהבת אמת לבין רגשות אחרים, שאנחנו משכנעים את עצמנו לקרוא להם "אהבה": כשזה כל כך גדול, כל כך עוצמתי ומטלטל עד שזה מתפרץ ממך החוצה כך שכל העולם רואה, סימן שזה אמיתי.
אז הנה לכם עוד סימן לאהבה: אנשים מאוהבים הם האנשים הכי סקסיים בעולם, זה כתוב להם על המצח, ואם לא על המצח, אז לפחות בשיר ההוא של אהוד מנור (שהלחין מתי כספי): "אני רוצה לישון איתך, לנשק אותך לאט־לאט. אותך".