מי והוא | רון מיברג

זאת מעשייה קולינרית בת יותר מ־30 שנה. היה אז טעם לחיים או כך לפחות הרגשתי. זה היה עידן גיחות האוכל לרחבי עולם. מהו צ'י מין סיטי לברצלונה. מפריז לניו יורק. מבודפשט למוסקבה. חלק מהנסיעות עלו יפה; חלקן פחות. עדיין לא ברור לי כיצד הגענו, משה כרובי ואני, לילה אחד לנתב"ג במיטב מחלצותינו. ידעתי שכרובי הגנדרן ילבש את מעיל החורף החום הארוך שלו ויהיה ארוז במיטב של ראלף לורן. אז השקעתי.

זה היה זיווג משונה אף שכרובי ואני היינו ידידים, או אולי אוהדים ספורטיביים של אוכל טוב. זה היה בשיא תהילת דלידג, מסעדת הדגים השווה שלו בתוצרת הארץ. לטעמי עדיין אחת ממסעדות הדגים הטובות שפעלו בארץ. זה האיש שהגדיר לפני אחרים את המטבח הישראלי, הקים את רשת מי ומי שירתה כמה מאבני הפינה של אוכל ישראלי. זה האיש שקרא לאוטוביוגרפיה שלו, "על סטייק, חומוס וקרם בוואריה". אבל זה לא היה סיפור אהבה. סף הרתיחה של כרובי היה אחראי לכוויות של ידידיו. בעיקר משום שהיה לו בוז עמוק למי ש"לא הבינו באוכל" והיה להם חך מפלטינה. ראיתי אותו מקים את דלידג יש מאין, בעזרת אשתו אביבה; כך מקימים מסעדה. מחכים למשאיות של ספקי הפרודוקטים ומביטים לכל דג מת בעיניים. כרובי החזיר יותר סחורה מכל מסעדן שהכרתי. לא היה לו אלוהים והוא היה מתלקח מאפס ל־100. כך שומרים על רמה. כשאתה ברוגז עם כולם.

ברגע של התלקחות ספונטנית החלטנו לטוס לניו יורק. לאכול, לשתות, לקנות ספרי בישול. זו לא הייתה מנוחה ולא חופשה, אלא טעינת מצברים והקזת מזומנים עונתית. מכיוון שכרובי טס ביזנס והיה מהזן שעולה על טרנינג ועושה לעצמו נוח, לא הייתה לי ברירה אלא להיגרר. חוץ מבגדי נוחות כמובן. לא היה לי טרנינג בחיי. כל משקיף אובייקטיבי היה מזהיר שזה ייגמר בבכי.

לא נסעתי ליהנות כמו הדיוט ולא התחייבתי שהכל יהיה טעים לי; אבל נסעתי עם חך סקרן ולא עם בטן מכווצת כמנהג תיירים שאוכלים במקדונלד'ס ומשמיצים את האוכל כשהם חוזרים. ההימור שלי בבית היה שחברי לנסיעה הוא בשר מבשרי. כלומר אכלן כפייתי, נגוע בשאיפה בלתי הגיונית לשלמות, אבל יודע להיות סלחן ונעים הליכות גם כאשר מספר טיפות הדם הנוטפות מהסטייק מדיום־רייר שהזמין, אינו תואם את הכתוב במדריך לטפטוף.

בחנות ספרי הבישול הנהדרת Kitchen Arts and Letters (לקסינגטון פינת רח' 93), פנינה אמיתית של נחום וקסמן, ערימת הספרים ששמנו בצד כדי לקנות הלכה ותפחה והעידה על טעמינו השונים ועל דמוקרטיה גסטרונומית. וקסמן מת לפני מספר שנים, אחרי שהיינו כבר ביחסי דיבור. התכוונתי לכתוב עליו אבל פרץ משהו. ספרי בישול ואוכל אינם מובילים לסכסוכי דמים ומאבקי כוח; אוכל מוביל לוויכוחים קולניים באמצע מסעדה ניו־יורקית אלגנטית. האיש לידך ששומע אותך צועק, הוא לפעמים וודי אלן.

זה היה שיא עידן הטקס־מקס בניו יורק. איפה שלא הלכת נתקלת בפאהיטס. על צניפות הסוסים, שריקות השוטים ויבבת הפלצורים, ניצח הג'ינג'י בובי פליי, שהיה אז טעם העיר. מסה גריל שלו הייתה המקום למרגריטות טובות וקוקטיילים מלאי דמיון, לצד גריל שניפק בשר ודגים שטעמם היה חדש לחך. צהריים וערב ראית שם את כולם, במקרה שהשגת שולחן. אבל כרובי ישב מולי והיה מושקע בלהרוס לי את ההנאה. היה לו מגוון של הבעות, מהסתייגות עד סלידה. מסה גריל חילצה ממנו הסתייגות, מה שאמר שאכלתי עם מבטי תקוע בנקודה דמיונית מעבר לכתפו. שפמו הבלונדיני היה כמו בלמים של משאית. היה צריך להשקיע מאמץ עילאי בליהנות.

שכנעתי אותו לאכול באריזונה 206, דוגמה נוספת לטקס־מקס, בטענה שהיא מסעדה טובה. היא גם הייתה נוחה, שני בלוקים מבלומינגדייל'ס וסניפים גדולים של גאפ ובננה רפבליק. נכון שהיא הייתה מעוצבת מדי, כולל הנדסה גנטית של מלצריה וטבחיה; אופנתית מדי, עם רהיטי עץ בלי גימור ובלי צבע ועם הדגשים של מוטיבים דקורטיביים מניו מקסיקו.

הזוגיות הקולינרית עם כרובי באריזונה 206 העידה על ההמשך. כל אחד יודע שלהמליץ על מסעדה זו מלכודת מוות. אם אכלתם טוב, כולם טופחים על טעמכם הטוב, מאמצים את המסעדה כשלהם ומתנהגים כאילו הם גילו אותה. אם אכלתם רע, כולם זוכרים לכם את המסעדה הרעה ההיא שסחבתם אותם אליה. אל אריזונה 206 הגענו ישר מהמטוס. עם כל הכבוד לקוסמופוליטיות ולאמריקאיות של כרובי, אני חושד כי לקה בהלם תרבותי קולינרי. יש תופעה כזו והיא מופיעה בעיקר אצל ישראלים שלוקח להם שבוע להוריד הילוך ולהפסיק להזעיף פנים.

היה לי ויכוח נוקב עם כרובי בנושא מרגריטות. אני טענתי שמרגריטה קפואה טובה באמת מוציאים ממכונת ברד; הוא טען כי ניתן להסתדר עם קרח כתוש ובלנדר. הוא לא אהב את המרגריטות של אריזונה 206. מה היה לא לאהוב? התקיים בהן היחס הנכון בין טקילה טובה, קוואנטרו, ליים, מלח וקרח; הן לא היו מתוקות מדי; הן הקפיאו את הסינוסים (מה שנקרא brain freeze) והן עלו לראש במהירות נסיעה של מרגריטה טובה. כרובי צקצק בלשונו כמו שרק הוא ידע בזמן שהאלגוריתם שלו פענח את הטעמים וקבע; לא טעים.

היינו אחרי 12 שעות טיסה ולפנינו עשרה ימים של שכרון חושים. אני המלצתי על המסעדה ולכרובי לא הייתה את מנת החסד המינימלית לתת לשותף שלו להרגיש משהו כמו התחלה טובה. הוא הצהיר מראש שאין לו כל כוונה לאהוב את האוכל. איך ידעתי חוץ מהחושים שפיתחתי אחרי שנים רבות בענף? כרובי היה בכוננות קרב. הוא היה סמור וכתפיו היו מכווצות. היה אפשר להקפיץ כדורסל על העורף שלו.

רב־המלצרים, אמריקאי מיניאטורי חביב, ניצב ליד שולחננו, חיוך מקצועי מתוח על פניו ועיניו ממוסגרות במשקפי לנון עגולים. הוא ניצב בדום המתוח והנטוי קדימה של מקצוענים קשובים, ידיו שלובות על גבו בתנועת כניעה והוא האזין להרצאה של כרובי על מסעדנות. נכון שבזמנו היו לידידי כמה סניפים של מי ומי, מברקלי ועד לוס אנג'לס, אבל זה לא ממקם אותך ליד דניאל בולו ודיוויד צ'אנג.

הישראליות הבוטה והשתלטנית הזאת, כאילו שכל מסעדה היא אנטבה; הצורך להדהים, לאלף בינה, לחנך, לנאום. אני תמיד מגיע לניו יורק להיות קטן ואנונימי. ישראלים ככרובי חושפים חזה שעיר, נוהמים וחובטים עליו באגרופיהם. המלצר הזעיר חייך, לא חיוך חם או לבבי, אלא חובה מקצועית. הוא הבין כי לפניו שתי דמויות חשובות מענף המזון בישראל (בי נשבעתי שהוא לא ידע איפה זה ישראל), והוא מיד יבדוק אצל השפית בת׳ וואלי אם יש משהו חריף כדי להצית את החך והדמיון של שותפי לכלימה.

בינתיים הוא שלח לשולחן וודקה שהשרו בתוכה פרוסות אננס ופלפל חריף, משקה בעל טעם מיוחד, ולחם טרי עם חמאה צהובה עשירה. ומכיוון שוואלי הייתה מקצוענית, חזר המלצר עם סלסה חריפה בצבע אדמה ובטעם נפלא, שכרובי התעקש שיש בה אבוקדו. על השולחן ניצבו מיני מגרי חך, חריפים־מתוקים ומיוחדים בטעמם והלחם לא הפסיק לזרום. הזמנתי סטייק טונה חרוך על האש בלחמניית בצל וכרובי הזמין סלמון ששרה בטקילה על טורטייה פתוחה. כרכתי את הטונה בלחמניית הבצל עם רוזמרין טרי, הטונה נמסה בפה והציפה אותו בטעמים נהדרים.

זה היה רגע האמת שלנו; תחילתו של מסע גיבוש, המנועים של הג׳מבו עדיין זמזמו באוזניים. ראיתי את כרובי מעל סטייק הטונה שהיה אחוז בידי כמו במלחציים. זה פריים קולנועי, לכן אני זוכר אותו; אני לועס, הוא מביט בי, טועם מהסלמון, מצקצק שוב, לפעמים הופך בדמיונך פה לפתח של מערת עטלפים, והוא שואל אותי: טעים לך? לא נולדתי אתמול והכרתי את השאלה המפלילה שלו מארוחות קודמות; אני לא פתי. הייתה תחושה קשה שאני לא הולך לנצח בקרב הזה.

זה הידרדר משם. ממרחק של כ־30 שנה אינני זוכר שם של מסעדה אחת שהוא תרם לספארי הקולינרי. מסעדה אחת על שמו שהייתי יכול להגיב בעיקום הפנים האופייני כל כך אילו הייתה גרועה, או לברך אותו על טעמו הטוב אם הייתה טובה. אבל למרות הנסיעות התכופות, האינטימיות במחלקת עסקים וחברים בעיר, לא היה לו מה לתרום. אני הראשון שיודה שהיה לו החך המשוכלל ביותר שהכרתי, אבל הוא היה מסוגל להיות בלתי נסבל בהתאם. לא הכרתי מישהו ששכלל יותר ממנו את דחיפת צלחת המנה הרעה מעליו כמו הייתה לשלשת יונים על כתף מעיל הצמר האופנתי שלו.

ברחוב 60 הייתה סרנדיפיטי (Serendipity), תשלובת מסעדה, חנות והיכל מנות אחרונות, ומכיוון שהייתי בשיאו של יצר ההתאבדות שלי ועיוור מעצבים, אמרתי לכרובי שבדיוק חיצץ בשיניו כמנהג גברים ישראלים עד זוב דם, בוא נלך לשתות מוקצ׳ינו (לאחרונה העירו לי שאני מכור לסרטים רומנטיים שנשים אוהבות, ונזכרתי בסרט בשם "Serendipity", עם קייט בקינסייל וג'ון קיוזאק בשיאם, שנפגשים לרגע ליד המסעדה ומעבירים את הסרט בחיפוש הדדי לצורכי מימוש אהבה). כלומר, אני המלצתי. מכיוון שיש לי פה גדול, תיארתי לו את נפלאותיו של משקה השוקולד, או המוקה, הקפוא, את גודל הכוס ואת הטעמים העזים. כצפוי, כרובי שנא כל מה שהיה קשור בסרנדיפיטי ובמוקצ׳ינו. בעל הבית המשופם נראה לו מטורזן מדי, המסעדה קיטשית ומצועצעת שזה גועל נפש, ומוקצ׳ינו זה משקה קר, קפוא, מר, חסר טעם ודוחה.

עוד לא עבר יום במנהטן, וישבתי מתחת לעציץ ובו שרך מטפס ירוק, ראשי קבור בכוס זכוכית גדולה, קש נעוץ בפי ועולמי חרב עליי. זה היה היום הארוך ביותר, רק בלי ג׳ון וויין. בארוחת הערב הייתי בעיצומה של נסיגה טקטית. חברים של כרובי בניו יורק התנדבו להרכיב עבורנו רשימת מסעדות כולל הזמנת מקומות. זה היה טיפול אישי "נהדר וגם הזדמנות להגיע אל המסעדות הלוהטות באמת, ובעיקר, הפסקתי לקפוץ על רימוני יד חיים", כך הוא שח. אני כמובן הייתי מבואס כהוגן, כי גם אני עשיתי שיעורי בית, והחזרתי לו כגמולו: היו מסעדות טובות יותר בטיחואנה.

הנפילה הגדולה קרתה בפוג׳יאמה מאמא, שהייתה לדברי המקומיים מסעדת הסושי הטובה בעיר. היינו בהרכב מורחב. זוג חברים של כרובי וזוג ישראלים צעירים, חברים של החברים של כרובי. המסעדה הייתה עם די־ג׳יי ושקופיות צבע מוקרנות על הקירות, ובעיקר, באמת סושי מצוין. אני אוהב סושי, כרובי פחות. אבל מכיוון שהוא נחשב אכלן בעל הגינות מקצועית, הוא אישר שהסושי היה טוב מסוגו. חבר חביב שלו, ידען גדול, הזמין ללא חשבון, והמלצרית זרקה את האוכל על השולחן.

התפתחה שיחה מסוג השיחות המטומטמות שישראלים שחיים בגולה אינם יכולים להימנע מהן; שיחות שתוגת עולם שורה עליהן; מין עצב מתוק של להיות שם ולהרגיש כאן. מכיוון שהכל עבר דרך הפריזמה של האוכל, התחיל מסע השמצות של אוכל בישראל. לרוב אין לי כל בעיה להוביל מערכה כזו, אבל הפעם היו לי שתי הסתייגויות: הראשונה, הגעתי למנהטן כדי ליהנות, וכמו שוודי אלן אומר על האורגזמה שלו, אוכל זה הכי כיף שיש בלי לצחוק בקול רם; והשנייה, השיחה קיבלה טון מגונה של יהירות ישראלית נרכשת, בעיקר כשהיא מונעת על ידי תזרים מזומנים. בשלב מסוים נאטמתי והתייחדתי עם הסושי.

הוא לא אהב את המרגריטות הקפואות בטעם רימון ברוזה מקסיקנו. הוא שנא גם את האוכל. אוכל מקסיקני משעמם, לא לטעמו, סתם. בקיאם, מסעדה סינית חדשה, אכלנו צהריים של דים סאם, והמלצרים לא הפסיקו להפציץ אותנו במנות נפלאות. בקארנגי דליקטסן אכלנו כריך ענקים של פסטרמי, אבל כרובי הבטיח לי חגיגית שהוא מכיר דליקטסן בלוס אנג׳לס עם פסטרמי טוב בהרבה. הלכנו לדאוואט, ההודית הטובה של מדהור ג׳פרי, הלוא היא רינה פושקרנה של ניו יורק. כרובי נשנש מעט מהטנדורי מיקס־גריל וטעם מהכבש ווינדאלו החריף שלי. שתיתי טאג׳ מהאל, בירה הודית בבקבוק של חצי ליטר, וכיביתי את השריפה של הווינדאלו עם ראייטה צוננת.

הלכנו גם ל־zabar's, חנות המעדנים והכלים הענקית, ולא ויתרנו על דין אנד דלוקה הגדולה בסוהו, שם פגשנו את מיסטר דין ופטפטנו איתו. על מדף ספרי הבישול מצאתי את "Taste of Israel", ספר שכתבתי עם אבי גנור; סוזנה, זבנית ערנית ומתוקה, התוודתה בפניי כי זה הספר האהוב עליה ביותר בשנה האחרונה והמליצה עליי בפני מיסטר דין וגם התלוותה אלינו לסיור מלומד בין דלפקי הגבינות והנקניקים.

ערב אחד הלכנו לביצ'ה, מסעדה איטלקית שהדהדה בעיר. כרובי בז לרעיון שהיה לי טעים. הדברים התגלגלו לוויכוח מכוער רווי עלבונות מתחום האוכל. בשיאו קמתי ויצאתי מהמסעדה לסופת שלג. מאז לא התראינו ולא דיברנו אף שחדרי המלון שלנו היו סמוכים.

מי שהכיר את נעמי, ידע שאין דבר חשוב לה יותר מאשר להניח לי ליהנות מחופשתי בניו יורק. אבל בני עמנואל חטף מחלת כלי דם שעלולה להיות מסוכנת ואושפז בתל השומר עם שטפי דם. נעמי התגברה על חינוכה האנגלו־סקסי, התקשרה ואמרה לי בטון השקול שלה שכדאי שאחזור הביתה.

למחרת ישנתי על הרצפה ליד מיטת בני במחלקה. הנוך־שונליין היא מחלה אגרסיבית. אבל כשהוא התעורר וחיבק אותי הבנתי שאני מעדיף להיות איתו מאשר עם כרובי במנהטן.