"זה בא רק בזוג", אמר המוכר במאפייה בתחנת הרכבת, כשביקשתי בורקס קטן אחד עם קפה. כשעניתי שאני מחפשת משהו קטן בשביל הטעם, הוא ניסה לשכנע אותי שאין שום דבר אחר בגודל ובסגנון המלוח שרציתי, ושעדיף לי לקחת שניים. “שיהיה לך לאחר כך", אמר ובלי לשאול אותי דחף את צמד הבורקסים האחרון ששכב על המגש לשקית חומה ונתן לי, עוד לפני שהספקתי לומר משהו. “מה אכפת לך, זה במחיר מציאה".
תוך כדי התשלום עוד ניסיתי להתחכם ולהסביר לו בהומור שאין דבר כזה אצלי להשאיר לאחר כך, בטח לא כשמדובר באוכל טעים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבצק עלים. מצד אחד מציאה, מצד שני אובדן של עוד יום שבו אני מנסה לשמור על תזונה מאוזנת. אבל אז הוספתי שאני בטוחה שהמעשה שהוא עשה ישמח מאוד את אחת הסבתות שלי, או את הוגי תורת הפנג שוואי, שטענו שתמיד עדיף בזוג.
סבתא שלי אמרה שדברים צריכים לבוא בצמד כי זה טוב למזל. וכשהיא דיברה על מזל, היא התכוונה לזה שאני צריכה לבוא בזוג. לא משנה אם יש לך קריירה מעולה או הרבה כסף - אם אין לך צמד, סימן שהמזל עוד לא דפק אצלך.
לפי חלק מהתיאוריה הזאת, דברים בודדים שנמצאים אצלך בבית יכולים להשפיע על הקארמה הזוגית שלך. אם נשבר לך עגיל אחד, את צריכה לזרוק את השני. אם גרב אחת מסתובבת חופשי במגירה ואין זכר לבת זוגה - היא חייבת ללכת לפח, וכך הלאה.
יש גיל מסוים שבו אי אפשר להשאיר פריטים בודדים בבית בלי שנציגה ממשטרת הפנג שוואי תעיר לך במהלך הסיור: “תגידי רגע, למה אין לך עוד ברווז? למה להשאיר ברווז אחד לבד?". לגברים, נניח, זה לא היה קורה. היא אף פעם לא תרמוז לו שהעובדה שיש רק ברווז אחד על הכיור במקלחת שלו תמנע מאהבת חייו להגיע אליו. אבל לי היא תביא בסיבוב אגדה סינית עתיקה, שאומרת שאם הדבר הראשון שאת הולכת לראות בכל בוקר הוא ברווז אחד ולא זוג ברווזים, זה ייכנס לך לתת־מודע, ושיהיה לך בהצלחה בהמשך.
הסיפור הזה הולך איתי כבר שנים, כמו אותן אמונות טפלות שאלוהים יודע מאיפה הגיעו אבל אי אפשר להיפטר מהן. למשל האמונה הטפלה שמקורה כנראה ברוסיה, ולפיה לפני שיוצאים מהבית לטיסה יש לשבת במשך עשר דקות. כתוצאה מכך אני מעצבנת את מי שטס איתי ונאלץ לחכות לי. באותו להט, כבר שנים אני לא קונה משהו שאין לו צד שני. וכאשר צילמו אותי באירוע יושבת בשולחן זוגי לבד עם כוס יין, ומישהי אמרה לי שאני חייבת לגנוז את התמונה ושאסור לי לתלות אותה על המקרר - מיד זרקתי.
במהלך הנסיעה פתחתי את השקית החומה. עוד לא סיימתי את הבורקס הראשון וכבר הרגשתי את נשמתו של השני דוחקת בי להוציא גם אותו החוצה. “את לא באמת מסוגלת להשאיר אותי עכשיו לבד", הוא לחש לי, וצדק. אני לא. כאילו לא היו חסרות לי אמונות שאני נושאת, עכשיו אני חייבת לאכול בצמד. יש בזה אולי היגיון היסטורי מסוים - גם לתיבת נח הם נכנסו בזוגות, והרי אדם וחווה יצרו פה את התמהיל הראשון של החיים האנושיים.
הבורקס השני היה לי כבד מדי. כבד לי גם לנסות להבין איך הראש של הצד השני עובד. איך שני מינים, שתהום פעורה ביניהם, נצמדים זו אל זה. האם זה מכורח האינרציה של החיים בכדור הארץ? זוגיות היא כמו אבידות ומציאות או מציאות ואבידות, תלוי מאיזה כיוון בוחרים להסתכל.
כשהגעתי ליעד עמדתי דקות ארוכות ברמזור אדום להולכי רגל שמיאן להתחלף. אדם שעמד לידי הביט בי ושאל, ספק אותי, ספק את עצמו: “כדאי לקחת סיכון ולחצות?", מיד עניתי שלא. בטח לא בכביש. “את צודקת", הוא אמר. כשכבר חצינו במעבר החצייה הארוך בהיסטוריה, שמעתי אותו ממלמל מאחוריי, ספק לי, ספק לעצמו: “אם לא לוקחים סיכונים, לא מתקדמים לשום מקום". הסתובבתי ואמרתי לו שהוא צודק. שכנעתי את עצמי שזה נכון. מקסימום נאבד משהו, מקסימום נרוויח משהו אחר.