אני עדיין זוכר בחדות את הרגעים שבהם התוודעתי לספר "מאה שנים של בדידות", אף שעברו מאז כמעט 40 שנה, שכללו לא מעט בדידות כשלעצמן. אני זוכר את תחושת הכישוף שהמילים של גבריאל גרסיה מארקס הצליחו להלך עליי.
את ההצטרפות הטוטאלית שלי - בלב ובנפש - לשושלת בואנדיה, החיה בעיירה הבדיונית מקונדו, אבל בעצם מגלמת את האנושות כולה. את החיבור ההדוק בין ריאליזם למאגיה, שכבש בקלות אפילו צעיר ציניקן ורציונלי כמו שהייתי. את ההתמסרות המוחלטת למהלכי הסיפור שבהם הכל יכול לקרות, כי חוקי ההיגיון וחוקי הטבע הם רק חלק מהקודקס של מארקס. ולא תמיד החלק המרכזי. את היצרים העזים. את החרמנות שליוותה כמעט כל דף. ובעיקר - את הדמיון. הדמיון המתוק שלי, שנאלץ לעבוד שעות נוספות והודה על כל שעה. צבע את רחובותיה הציוריים של מקונדו; שרטט את פניהם של בני המשפחה, לדורותיהם; והקרין בראשי סרטי זימה מופלאים מתוך תיאורי החשק נוטפי העסיס של הסופר הקולומביאני. זו הייתה חוויה טוטאלית ובלתי נשכחת, שהגיעה דרך ספר קטן, מואר במנורת קריאה פשוטה, על מיטת נוער חורקת בחיפה.
אני מדגיש את המרכיבים הבסיסיים האלה כקונטרה לגרסה הטלוויזיונית החדשה של הספר, שעלתה בנטפליקס ונחשבת לאחת ההפקות היקרות והמורכבות ביותר של השנים האחרונות. על פי הנתונים של חברת הסטרימינג, ההפקה הזאת הכניסה למעלה מ־51 מיליון דולר לכלכלת קולומביה, שם צולמה הסדרה. רק כדי להבין מדוע: הסט של העיירה הבדיונית מקונדו נבנה של שטח של 540 אלף מטר רבוע, ולמעשה הורכב
מארבע גרסאות שונות של העיירה שנועדו להמחיש את חלוף הזמן. 1,100 בעלי מלאכה מקומיים עמלו על עבודות תשתית שנעו בין הקמת מערכת ניקוז וסלילת כבישים. לצורך הסדרה נוצרו 40 אלף פריטי לבוש. המלהקים בחנו למעלה מעשרת אלפים מועמדים כדי לבחור מתוכם את 25 השחקנים הראשיים. בסדרה השתתפו יותר מ־20 אלף ניצבים. וההפקה הזמינה במצטבר בסך הכל כמאה אלף לילות(!) במלונות לצורך הצילומים.
במילים אחרות, כמעט כל מילה שמארקס בדה ממוחו הקודח תורגמה באופן מוחשי לאלפי דולרים. הסופר עצמו, אגב, סירב למכור את הזכויות על הספר גם בסמוך למותו ב־2014, כי לא האמין שיהיה ניתן להעניק לו עיבוד קולנועי ראוי. משפחתו אישרה את הגרסה הטלוויזיונית בתנאי שתצולם כולה בקולומביה, ובספרדית. ואחרי כחמש שנים של עבודה (כאמור, מטורפת) עלתה לאחרונה העונה הראשונה הכוללת 8 פרקים, ובעקבותיה תגיע עוד עונה עם מספר פרקים זהה.
אחרי כל ההקדמה הדרמטית שלי, אין צורך בהסברים כדי להמחיש את מידת המתח שחשתי באשר לצפייה בסדרה. זה הרי מסוג המצבים שיכול להסתיים כמעט רק במפח נפש. אבל להפתעתי, ולרווחתי, הפעם נרשם היוצא מן הכלל. הסדרה עושה כבוד למקור הספרותי, ומצליחה להיות סוחפת, יצרית ומרגשת בפני עצמה. למעשה, אם לא הייתי מכיר את הספר, קרוב לוודאי שהייתי מכתיר אותה כאחת הסדרות הטובות של השנה.
ועדיין, האימפקט שלה עליי לא התקרב אפילו לזה של הקריאה ברומן. גם אם ננכה את הפקטור המאוד משמעותי של הגיל - כמתבגר כל יצירת אומנות משפיעה עליך הרבה יותר - עדיין ההבדל בין המדיומים זועק לשמיים. קריאה בספר היא חוויה אבסולוטית. ותובענית. היא לא מאפשרת לך לעשות כמעט שום דבר אחר במהלכה. והיא מאלצת אותך להשתמש בדמיון ובחשיבה כמעט ללא הרף. ועוד יותר חשוב: דווקא בפער הגשמי הזה, שבין נער במיטת אייטיז קטנה בנווה שאנן לבין סיפור המתרחש במרחק אינסופי של מקום וזמן, טמון כל הקסם. אי־הידיעה הקונקרטית,
חוסר היכולת להבין למה בדיוק התכוון המשורר והצורך להשלים את הפרטים בעצמך, הם הסוד. וברגע שמלבישים על המילים האלה פרצופים ומקומות ספציפיים, הסיפור - שבתוך הראש שלי התפצל והתחבר מחדש לעשרות נתיבים - זוכה רק לנתיב אחד. כך שדווקא העיבוד הטלוויזיוני המוצלח ממחיש באופן החד ביותר את עדיפותו של הספר. זה שבורא עשרת אלפים ניצבים במשפט אחד.
על הסכין
הכתבה ב"אולפן שישי" האחרון, שהתריעה על נטישה המונית של רופאים את ישראל, הייתה פשוט מקוממת. כל קבוצה אליטיסטית שמאיימת לעזוב את המדינה אם המדינה לא תתנהל בהתאם לדרישותיה, מעוררת בעיקר אנטגוניזם - מוצדק. אם אתה מודאג מעתיד ישראל, ויש סיבות טובות לדאגה, תתגייס כדי לשנות אותו. אל תאיים בנטישה.
וכמובן שגם כאן - הכל עניין של מִסגור. יומיים אחרי אותה כתבה פורסמה ב־ynet כתבה שכותרתה: "רופאים יהודים בקנדה תחת מתקפה. 'חוששים לחיינו, שוקלים עלייה'". על פי הכתבה, כשליש מאנשי הרפואה היהודים במחוז אונטריו הצפוף שוקלים עזיבה בגלל גילויי אנטישמיות כלפיהם. אולי הם פשוט יעשו הצרחה עם הרופאים של "אולפן שישי".
עונת המלחמה של "מחוברים" מלמדת על כוחו של פורמט מנצח. גם כשהמרואיינים מודעים לחלוטין למצלמה ולא פעם נראה שהם עובדים על פי תסריט. וגם כשחלק מהם כבר התערטלו למול מצלמות עוד בעבר. עדיין הצפייה בפרקים זורמת, מעניינת ולפרקים גם מרגשת. זה לא דוקו עמוק, יותר מוצר בידורי, אבל הוא עשוי היטב.