שבוע לפני כבר התחלתי להכין אותה. “גפן", אמרתי לה כשניסינו להכין סופגניות אשל קטנות בבית, “בעוד כמה ימים תבואי עם אמא לרופא, הוא ממש חמוד, כבר פגשת אותו".

“בגלל הבטן שלך?", שאלה וניסתה לשלוף מידיה חתיכות קטנות של בצק.

לקח לי רגע לענות, חשבתי שכבר שכחה מהניתוח שלי ומהצלקת שלי בבטן, זה לא שאני לא עירומה מולה, הרבה פעמים אני מתקלחת בחדר האמבטיה שלה, אף שיש לנו שלושה כאלו, והיא נכנסת במבט זועף ואומרת “אמא, מי הרשה לך לקחת לי מהסבון של בובספוג?". אחר כך אנחנו צוחקות דקות ארוכות. “לא גפן", עניתי, “הפעם אנחנו הולכות בשבילך, אבל זה לא יכאב. רופא זה כואב?", שאלתי.

“לא, אני אהיה רופאה. סבתא אמרה לי שאני דוקטור הרמן", חייכו אליי תלתליה. כן, מאז שקניתי לה ערכת רופא, אמא שלי עובדת בזה ומשכנעת את גפן שתהיה רופאה והכל מרצונה החופשי כמובן. “בדיוק, אז רופא זה לא כואב, ואת יודעת למה אנחנו הולכות אליו?", שאלתי.

“למה?".

“כי כל הזמן, עוד מאז שאת ממש תינוקת קטנה, יש לך נזלת. ונכון בשבוע שעבר, כשהלכנו להצטלם לדרכון שלך?", שאלתי.

היא ענתה לי עוד לפני שהסברתי: “לא הצלחתי לסגור את הפה כמו שהיא אמרה אמא, כי באף אני לא נושמת". גאון, יש לי ילדה גאון. הנחתי את קערת הסופגניות המתהווה בצד ושטפתי את ידיה הקטנות.

“אז הרופא יעשה ניתוח קטן ואת תנשמי ותוכלי להריח דברים ולא תהיה לך נזלת".
“להריח שניצל?", שאלה.
“כן", צחקתי.
“ובננה?", שאלה.
“לבננה אין כל כך ריח", עניתי.
“אה, בננה זה ירק".
“לא גפן, בננה היא פרי".
“את לא מחליטה עליי", שילבה את ידיה הרטובות.
“טוב, בננה זה ירק", עניתי.
כך הסתיימה השיחה.

בבוקרו של אחד הימים בשבוע שעבר הערתי אותה. בחוץ עוד עמד החושך, התלבשנו, הכנו תיק קטן וצפינו בסרטון טיקטוק כזה של ילד שכבר עבר את הניתוח הזה, הכל כדי להקליל ולהנגיש לה. בדרך לאסותא בחיפה (אם יורשה לי, בית חולים נהדר, שלא נצטרך כמובן) שרנו שירים, צחקנו ובינתיים גפן בחרה את ההפתעה שתקבל ממני אחרי הניתוח. הגענו לשם, יד ביד, היא הייתה ידידותית לכולם ובוגרת, וכשהושיטה את אצבעה הקטנה לאחות, כדי שתמדוד סיטורציה, אמרה לה: “אני אהיה רופאה, את יודעת?". האחות נכבשה.

“אבל לא עכשיו", הוסיפה הקטנה, “קודם אני צריכה להתחתן עם עומר מהגן שלי". טוב נו, היא כל כך רוצה להתחתן, לא בַּכֹּל הצלחתי כנראה.
זה לא ניתוח מסובך מדי והוא גם לא מוגדר כניתוח חובה, אבל איכות החיים משתנה לגמרי, לגפן היה שקד שלישי ענק, הוא הפריע לה לנשום בלילה, יצר לה הפסקות נשימה, היא נחרה, דיברה כאילו היא תמיד מצוננת והנזלת שלא משה ממנה מאז לידתה הפכה אותה הרבה פעמים לעצבנית ומותשת. לא הסכמתי לזה עוד.

דוקטור גרובר נכנס אל החדר וסיפר לנו מה הולך לקרות, הוא הביט בי ולחש שזה ניתוח שהוא מבצע לא מעט פעמים ביום, שתוך חמש שעות אנחנו חזרה בבית וההחלמה לא מסובכת אבל יש להצטייד במשככי כאבים, כי כואב להם מאוד אחר כך.

גפן החליפה לפיג'מת בית חולים ורודה, הצטיידה בבובת הפלוטו שלה ודינו הדינוזאור, ויחד עם סניטר שאמר לה “לי עושים ניתוח, לא לך", וגרם לה להסמיק וללחוש לי “אמא, הוא מבולבל" - נכנסנו כולנו אל חדר הניתוח.

חשבתי שיהיו לי פלאשבקים, או שארגיש רע מדי, הרי זה לא חדר ניתוח שמיועד לילדים, הוא לא צבעוני, אין בו שירים עליזים וקרוסלות סוסים קטנות על מדף. אבל לא קרה לי כלום, כשאני אמא של גפן, כלום לא יכול לי והכל רק סביבה.

הניחו עליה מסיכת חמצן. “זה כמו שאנחנו עושות כשיש לך נזלת", אמרתי לה, היא אחזה בידיי והביטה בעיניי. מודה, נצבט לי הלב, אבל כבשתי כל דמעה שרק חשבה לצאת, אני לא העניין פה, אני לא העניין. לאט־לאט נעצמו עיניה, היא נבהלה וניסתה להתנגד, הדמעות ממש התעקשו, אבל התאפקתי. “היא לא תזכור כלום", לחש לי דוקטור גרובר ועיניו טובות, והנה, נרדמה.

קצת קינאתי בה אם להיות כנה, אין על הירדמות של ניתוח.

40 דקות אחר כך קראו לי לחדר ההתאוששות, היא ישנה חזק. “ככל שהיא תישן יותר, כך תקום פחות עצבנית", אמרה לי אחות חמודה. ליטפתי את תלתליה והתיישבתי על ידה, כתבתי למשפחה שלי שהכל בסדר, ונשקתי לידה הקטנה.

שעה אחר כך התיישבה במיטתה ואכלה ארטיק משמש שקיבלה מבית החולים.

שעתיים אחר כך הבינה שהיא לא יכולה לדבר וכואב לה ובכתה בכי שפירק אותי יחד איתה, התחבקנו על מיטת בית החולים ונשבעתי לה שזה תכף עובר.

עוד משכך כאבים, מכתב שחרור ואנחנו בקומה השנייה של הקניון בחיפה, נכנסות לחנות הצעצועים.

“את בטוחה שיש לך כוח?", שאלתי והיא כבר מקדימה אותי ונכנסת. מביטה על המדפים, שולפת ערכת קעקועים וציורים על יד ענקית ושואלת “אפשר את זה?".
“אפשר הכל", עניתי וניגשתי אל הקופה.

פעם מישהו אמר שכל מיני מלאכים מסתובבים בינינו, ואם הם לא מלאכים, כי למלאכים יש קונוטציה של מתים, אז מלאכי השרת, או כאלו שלא שייכים לאדמת ההבל הזאת, משהו אחר. הגיעה מישהי, מראה אפריקאי, תווי פנים חדים, מעט ריח של אלכוהול, ז'קט עור שחור ומגפי בוקרים. הביטה על גפן שואלת אותי אם אפשר את המתנה הזאת, ורגע אחרי שעניתי לה, ענתה לה האישה: “שמעת מה אמא אמרה? אפשר הכל", וחטפה לילדה את המתנה מהיד, גפן לא אמרה מילה, לא רטנה, לא בכתה, אלא הסתכלה באי־הבנה, כמו שאני הסתכלתי, כמו שהמוכרת הסתכלה וכמו שסדרן הסחורה הסתכל. לאחר מכן ניגשה האישה המסתורית אל הקופה, שלפה מעטפה מפוצצת בכסף, הוציאה שטר כחול ושילמה. “יש לך שם 50", מלמלה המוכרת, “חבל שתפרטי 200".

“תיקחי עוד משהו", הביטה בי האישה.

“נראה לך? מה פתאום, קחי כסף!", הלכתי אליה והתעקשתי, היא דחפה אותי עם היד שלה ואת זה לא הייתי מוכנה שגפן תראה, שתקתי.
היא הוסיפה עוד מדבקות, מר גמיש כזה שהיה בקופה וערכת צביעה כזו מהמבצעים ושאלה “כמה יצא עכשיו?".
בקיצור, הגישה את כל המתנות לגפן ואמרה לה: “מזל טוב נסיכה שלי".
גפן הייתה בהלם, גם אני.
כשהלכה משם האישה, המלאכית, המשהו המסתורי הזה, גפן צחקה ובקול צרוד וכאוב אמרה “אבל בכלל אין לי יום הולדת".
איזה עולם זה.

חמשת הימים שאחרי היו קשים לי מאוד. שוב החד־הורות פגשה בי, שוב הלבד, הלילות הלבנים, הערסולים שלה בידיי, הארטיקים, מציאת השליח ב־22:00 בלילה שיקנה לי נורופן כי שלי נגמר, וכאבי הרגליים כשסוף־סוף נרדמה.

אבל היא החלימה בסוף, כי היא גיבורה וביחד אנחנו מעצמה.

גפן שלי, לא רק רופאה, לא רק תלתלי זהב, לא רק חכמה, עכשיו גם אין לה נזלת!
יש לי ילדה יפה, שקולה ערב פתאום, ולפני יומיים, בפעם הראשונה, אמרה לי, “אמא, אני מריחה את הקוסקוס".
“יש!", צעקתי מאושר אל הסירים, “לקוסקוס יש ריח!".
ושוב צחוקו של הלב שלי נשמע.