אני מקווה שלא תראו בי אדם שטחי, אם אודה ששעות אחר הצהריים שלי בשבתות חורפיות מוקדשות לצפייה בכדורגל. עד לפני שנים לא רבות זה היה אפילו מהיציע, אבל בשנים האחרונות (הזדקנתי, בסדר?) אני מסתפק בביקורי אהלן־אהלן של פעמיים־שלוש בעונה במשחקי הפועל חיפה, ואפילו את נסיעות הכדורגל לאנגליה, אלו שעלו לי (במצטבר) כמו דירה קטנה, פרטתי לארוחות צהריים מושקעות בתל אביב בטרם אשתקע לי מול המסך, שבע ושתוי (במידה), כדי לצפות בביצועים הכושלים של מנצ’סטר יונייטד שלי.
ההקדמה הזאת באה כדי לספר שבשבת שעברה, שילוב של מזג אוויר סגרירי עם יום נטול כדורגל אנגלי ומשחקי גביע בישראל גרם לי לצפות בתוכניות שלא קנו לעצמן אחיזה בהרגלי הצפייה שלי, למשל זו של גדעון אוקו (קשת 12, שבת, 17:00).
לקראת סוף השעה, שנעה בין הבנאלי למעניין, התארח לריאיון באולפן שר החינוך יואב קיש. אוקו התכונן היטב ושאל על המקומות שתחת אחריותו של משרד החינוך ומשוועים לתקציב, כמו מעונות היום שמתנהלים כיום תחת פיקוח רופף בלבד - מה שמגביר את הסיכון לילדים.
הנה תשובת השר: “אנחנו משקיעים הרבה מאוד במעונות היום... את המספרים אני לא זוכר, אני זוכר גם שדיווחו לי שהם לא מדויקים, הלכנו בפי חמש מבעבר”. מיד נדרש לפרטי תשובת השר (השגיאות התחביריות במקור), אבל קודם כל כמה תהיות על מקצועיות.
יצא לי להציג כמה מצגות בחיי. עם כל הכבוד לשפת הגוף ולכל מיני דקויות של אינטונציה, מה שחשוב באמת הוא השליטה בפרטים. ראיתי כבר מצגות מפוארות ונוטפות כריזמה שהתרסקו על חוסר יכולת לענות לשאלות קשות – והכי גרוע בהקשר הזה הן בריחה אל מחוזות “אני לא זוכר” או “אני לא יודע”.
אנחנו, לקוחות?
במשך כמה שניות סברתי שזה רק אני, אבל לשמחתי נכחה מול המסך גם הגברת קיפניס, בכירה ממני בכל הקשור למקצועיות, שפערה פה מול קיש המגמגם: “הוא לא זוכר את המספרים? בטח, זה כסף שלנו. אני לא יכולה אפילו לחשוב על עצמי עומדת מול לקוחות ואומרת להם שאני לא זוכרת בדיוק את המספרים - כבר למחרת הייתי בלי עבודה”.
מילים כדורבנות. שגם אליהן, ממש כמו אל דברי השר, נתייחס מיד. לפני שנעבור לפירוק וההרכבה של הדברים, הנה התקציב של מי שמעיד על עצמו כי אינו זוכר מספרים מדויקים: כמעט 90 מיליארד שקל בשנה - שני רק לתקציב הביטחון, הרבה יותר מתקציב משרד החוץ שמופקד על ההסברה שלנו בעולם, הרבה יותר מזה של משרד התחבורה שאחראי על שלומנו בכבישים, הרבה יותר מזה של משרד השיכון שאמור לצמצם את הפער בין ישראלים צעירים לדירה שעליה הם חולמים, הרבה יותר מתקציבי הרווחה שנדרשים כדי להקל במעט על המקרים הקשים ביותר שמזמנים לנו החיים.
אז קיש לא זוכר מספרים, אבל הזיכרון הסלקטיבי שלו בכל זאת פועל. כך למשל הוא זוכר שהשקיע פי חמישה מהממשלה הקודמת, או שהמספרים שפורסמו לא היו מדויקים. ככה זה, כשרוצים – זוכרים!
אבל אחרי שנחשפנו לזיכרון הסלקטיבי של כבוד השר, איך נתייחס ברצינות להבטחות שלו ליישום מסקנות ועדת בדיקה שהקים כדי לחקור את הישגיהם הדלים של תלמידי ישראל במקצועות המתמטיקה והמדעים? כי שם הוא הבטיח תוכנית מנצחת לתיקון המצב, כלומר – אם לא ישכח ליישם אותה.
ולא רק תשובת השר מרתיחה, אלא גם האבחנה של הצופה הנבונה יותר בביתנו. “כן, יקירתי”, התחשק לי לומר לה ולהסגביר: “יש לך כמה טעויות. בניגוד לך מול הלקוחות שלך ומול מקום העבודה שלך, השר קיש לא רואה בציבור לקוחות שצריך למסור להם דין וחשבון ולא רואה במקום העבודה שלו, משרד החינוך של מדינת ישראל, משהו שצריך לקדם ולשפר כל העת”.
אם מישהו חושב שהגזמתי, אני מציע לו לצפות בחלק הבא של הריאיון, זה שבו קיש נשאל על תחושותיו מתחקיר “עובדה” אודות פועלה של אשת ראש הממשלה ומשיב: “אנחנו נמצאים בשיאם של תהליכים היסטוריים”, עד שהפער הזה בין השאלה לתשובה מצליח להעביר אפילו את אוקו החביב למצב צבירה לוחמני. הנה כי כן, השר הנכבד מתגלה כלא בקי דיו לא רק במתמטיקה אלא גם בהבנת הנשמע.
וזהו, חברים, שר החינוך, טייס בדימוס, אחת הדוגמאות לשרים עם רזומה מוצלח יחסית, בין האנשים שמנהלים עבורנו תקציב (2025) של כמעט 610 מיליארד שקל.
דמיינו את מי שמנהל עבורנו סכומים נמוכים יותר, למשל כמה עשרות אלפי שקלים בקרן ההשתלמות או כמה מאות אלפי שקלים בקרן הפנסיה. דמיינו את פקיד הבנק או חברת הפיננסים אומר לכם: “את המספרים אני לא זוכר, אני זוכר שדיווחו לי שהם לא מדויקים”. יש סיכוי שהייתם מסכימים לתשובה כזאת מבלי לדרוש מיד שיעבירו אתכם לגורם בכיר יותר, כזה שכן זוכר את המספרים, יכול לתת לכם תשובות ולהיות אחראי על הפתרון?
תאמרו שאני נתפס לקטנות, ובכן – אלוהים כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, והחפיפניקיות הזאת של קיש מלמדת על יחס הממשלה ללקוחותיה, אזרחי ישראל. מלמדת על הזלזול המשווע בכספם־כספנו. מחדדת את ראייתם אותנו כעדר של חסרי בינה, עד כדי כך שמתעורר החשש שמא האיש המופקד על חינוך ילדי ישראל מעדיף אותם מטומטמים, כאלה שאפשר למרוח בתשובות לא ענייניות.
בידי האנשים האלו מופקד עתידה של מדינת ישראל, בידי האנשים האלו מופקד כספה. אפשר רק לקוות שההיסטוריה עוד תשפוט אותם, למרות שגם אז בוודאי יענו על דוכן העדים תשובות כמו “לא זוכר” (או בטוויסט הייחודי לנאשם שהשר קיש כה אוהב לנופף לו לשלום: “לא הייתי מודע”).