יואב גלנט, שהתפטר שלשום מהכנסת, ידע היטב שרגע ההדחה שלו מתפקיד שר הביטחון יגיע. בפני מקורביו גם דייק את העיתוי המשוער: ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב. ככה ראש הממשלה נתניהו עובד. הכותרות יבשרו על הקאמבק של דונלד טראמפ לבית הלבן, והאיש עם השיער הלבן, שר הביטחון המפוטר, יידחק אל "מתחת לקפל" של העמוד הראשון בעיתון. בנימין נתניהו, ידע גלנט היטב, תמיד סוגר את החשבונות שלו.

נזכרתי השבוע בגלנט כשהסתכלתי באיתמר בן גביר "דופק קטע" לראש הממשלה. נתניהו, בניגוד לעצת רופאיו, נאלץ לקטוע את אשפוז ההחלמה שלו מניתוח, ומבית החולים מיהר להתייצב בכנסת. כי עם כל הכבוד לבריאות, יש קואליציה לשמר, ובתוכה יש שר אחד שלא היה אף פעם במסגרת: לא סיים תיכון, לא שירת בצבא, ובאופן כללי לא ממש חזק בלקבל מרות.

כך מצא עצמו נתניהו מתועד בפומבי ברגעים שהוא מנסה תמיד להימנע מהם: עייף, תשוש וחולה, משתכשך בשלולית עכורה עם בני ברית שסוטים מהשורה.

גם חבר הכנסת בועז ביסמוט הוקפץ מהשבעה על אמו ז'קלין להצבעה הגורלית. אפוף אבל ומבט כואב בעיניים, ישב ביסמוט בפרלמנט הישראלי, והתמונה שלו, כמו זו של נתניהו, שידרה דבר אחד: עליבות פוליטית. פוליטיקה היא עסק מסריח. וכשהצחנה מתפוגגת, לא נותר ממנה כלום, רק עוינות אישית, לא ניתנת לתיקון.

אז מתנצלת מראש על הספוילר, אבל בן גביר גמר אצל נתניהו. כמו שגלנט גמר אצלו אז, כאשר ביזה את ראש הממשלה בהצהרה לאומה כשנתניהו היה בחו"ל. "שמנו את המחלוקת מאחור", נאמר אז. כמילות השיר של אהוד בנאי: איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. נתניהו לא שוכח, ולא סולח. האמת? בצדק.

גם אלו שראש הממשלה הוא שנוא נפשם, לא יכלו, להתרשמותי, שלא להיגעל מהעובדה שאדם בן 75 שעבר ניתוח וזקוק למנוחה, נאלץ להטריח את עצמו למשכן. גם לנתניהו, האיש שמסתפק בשלוש שעות שינה בלילה ומתמודד כבר 15 שנה (לא כולל הפסקה קצרה) עם מתחים של ניהול מדינת ישראל, יש צורך ואף חובה (בכל זאת, בת של רופא – כך חונכתי) להשתקם לאחר ניתוח.

נתניהו לא ישכח את היום שבו בן גביר גרם לו לשבור שמירה על הבריאות, היום שבו הביך אותו מול כולם. ברור שנתניהו, כמו נתניהו, כבר מנצל את הסיטואציה לטובתו ואף סלל דרך אל ח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית, שכבר תקופה מתגרד בחוסר נוחות מיו"ר סיעתו והצביע עם הליכוד (מממ... רמז לבאות?).

אז בן גביר הוא חתיכת קמפיינר פוליטי. מהאקדח השלוף ההוא בחניון, לעליות הספונטניות לכאורה להר הבית. יצרן כותרות שמלהיב את הקהל, ומקרב את הבייס שהולך וגדל. אבל הפעם הוא עבר את הקו האדום של נתניהו, ביסמוט והקואליציה. נתניהו יכווץ גבות, ימתין, יצנן כדי לגרום לרפיון, ואז ישלוף בדיוק ברגע הפוליטי הנכון.

כך הוא עובד, אפילו הוא מודה. תקראו. "ביבי: סיפור חיי", בחנויות הספרים הקרובות לביתכם.

זר לא יבין זאת. את הרגע שבו הודעה של מטרידן מיני תוקפת את הטלפון שלך בלי התראה מוקדמת. את הרגע שבו גבר מרשה לעצמו לדחוף את הלשון שלו לפה שלך. גם רגעים אחרים שאולי פעם אמצא את הזמן והמקום הנכון לפרסם.

השבוע, שוב, הזדקקתי לשקית הקאה. הפרומואים בישרו על מתלוננת מפרשת אייל גולן שמתראיינת בפנים גלויות. אני, שלצערי מכירה מקרוב מדי, על בשרי, את המחירים של להיות אישה בעולם הזה, שאלתי את עצמי אם זה באמת הטיימינג הנכון להעלות שוב את הסיפור הזה. רק השבוע הגשנו לאו"ם את הדוח שבתוכו פורטו העינויים המיניים שעברו נערים ונשים בשבי. אנחנו במלחמה – הניחו לי. מה אייל גולן עכשיו, מה?

טעיתי. במסמך הטלוויזיוני של טאיסיה זמולוצקי, יותר מעשור אחרי הפרשה עם אייל גולן ואביו דני ביטון, מוכרחים לצפות כל אישה, גבר, נערה ונער במדינה. זאת שעה של עדות מטלטלת, הופכת קרביים ולב, על מנגנון שיטתי, מחליא, של גברים שצריכים לשבת בכלא.

טאיסיה התייצבה מול המצלמה של עמרי אסנהיים בתוכנית "יהיה טוב" בכאן 11, כאישה בוגרת, בטח לא אותה נערה תמימה בת 17 שעברה מיד ליד בין אנשיו של אייל גולן והוא עצמו. היא עונה באומץ וברהיטות מעוררי התפעלות גם על שאלות שלא עושות לה הנחות. "חיים של אבא", קרא לה דני ביטון המנוח. אלוהים שישמור אותי (ואת בנותיי ואת כל בנות ישראל) מאבות שכאלה.

אני לא עונה להגדרה הקלאסית של "פמיניסטית". במקרים מתוקשרים אחרים הלכתי נגד הזרם וחשבתי שהיו נשים שעשו עוול אדיר לגברים ולמאבק כולו. אבל בסיפור הזה אני מאמינה לטאיסיה.

איך אני יודעת? אינטואיציות של אישה שראתה יותר מדי, הכירה יותר מדי ונכוותה (בדרכים אחרות, אך בשיטות דומות) מיותר מדי חארות בחייה. את חלקם אתם מכירים. כמה מהם ודאי קוראים את השורות האלה עכשיו ונשימתם נעתקת. שלי נעתקה כשצפיתי בטאיסיה. שאפו, אישה אמיצה!.

אלוהים, איזו רקדנית הייתי פעם. כשזזתי הרגשתי שהעולם זז איתי. אפילו פה ושם התפרנסתי מזה. אבל שריר שלא מזיזים אותו מתנוון, ושרירי הריקוד שלי, כמו גם חיי הבילוי שלי באופן כללי, סובלים מהזנחה. ככה זה כשאת וורקוהוליקית. פעם ברבעון אני מושיבה את עצמי לכוס קפה של נזיפה עצמית, אבל התוצאות עלובות.

הפעם האחרונה שבה השתתפתי במסיבה הייתה בפורים, לפני קרוב לשלוש שנים. גם אז, זו הייתה מסיבה של העבודה. והנה, השבוע, ערב הסילבסטר פתח לי באופן לא צפוי, וגם לא ממש מוסבר, את הצ'אקרות. בלבוש מוגזם, נוצץ ולא מעודכן (חולצת נצנצים ומכנס עבודה מחויט), יצאתי נחושה לטרוף את הרחבה במסיבה קרחניסטית בתל אביב.

אוקיי, זאת הייתה מסיבה של לשכת עורכי הדין. בכל זאת: טטטייירוף! ובעודי קורעת את הרחבה (מטעם עצמי כמובן) וחשה כפגה בהשוואה לגילם של האחרים, קלטתי לפתע כמה תנועות מטרידות שמפיק הגוף שלי. כן, זה שהיה פעם המסמר של הערב. זה שהיה הדבר הכי צעיר ומגניב (עוד ביטוי שעבר זמנו) במועדוני העיר.

והנה, כש־2025 בפתח, בכל כמה תנועות אני מקישה באצבע צרדה! אני?! זה של בני 40 פלוס! ולמה אני מדלקמת בהתלהבות את המילים של שירי הניינטיז שהיו להיטים בערבי כיתה (בניינטיז...), ובעיקר זזה כמו הדודות האלה שכצעירה נשבעתי לעצמי שלא אהיה כמותן? חזרתי שפוכה מהערב הזה.

אולי כל הקולה זירו ששתיתי וזרם בעורקיי היה חלק מהשחרור והטירוף. סילבסטר 2026 רק בעוד שנה. תודה לאל, יש זמן להתאמן. עכשיו רק צריך להתקין את האפליקציה הזאת. נו, איך קוראים לזה הצעירים? אה, טיקטוק.